רותי (שם בדוי) הגיעה לסדנה לציור דיוקן עצמי, סקרנית, פתוחה, אמיצה והכריזה שאינה יודעת לצייר "אף פעם לא ציירתי ואין לי מושג בציור". כך למעשה ניסתה להכין את עצמה ואותי לכל כישלון אפשרי. משהו בתוכה דחף אותה לצייר, משהו אחר בתוכה דחף אותה לערוך מסע הכרות עם עצמה. היא באה לפגוש כמו גם ליצור את הדיוקן עצמי שלה. היא חששה.

הצגתי בפניה את הכללים מתוך ידיעה ברורה שתהיה כאן מסגרת כלשהי ובתוכה יתאפשר גם חופש רב. היה ברור שיהיה עליה לפגוש את עצמה, כאשר האמצעי הטכני שיאפשר זאת יהיה מפגש מול מראה.

מראה ריקה עמדה בפינת הסטודיו, מראה שמחכה היתה ללכוד את הדמות שתזדמן בדרכה.... שם בתוך המראה הריקה, תתגלה בפניה בבואתה וזו תהיה נקודת המוצא לשיח שאותו היא תקיים בסדנא. שיח בין אישי, אם נניח שהדמות שנשקפת במראה היא עוד מישהי. בו בזמן יהיה זה גם שיח תוך אישי בהנחה שהשיח מתקיים בינה לבין עצמה, כשהיא סובייקט ואובייקט כאחד. הדמות שהיא רואה במראה היא נקודת המוצא, אם כן, היא ההשראה, זו נקודת ההיאחזות שלה. משם היא מתחילה לשם היא חוזרת מידי פעם (במבטי העיניים).

הנחיה זו שלי, העלתה בשלב הזה את מפלס הפחד והחששות. מה היא רמברנדט? מה עכשיו היא צריכה להיות צייר כמו צלם, שמעתיק את המציאות???????

 המזל היה שר' ידעה להכיל את פחדיה, וסקרנותה גברה על הפחד והחשש. את לא. ניחמתי אותה ומיד נערכתי להסביר ובהדרגה, מה , אם כן, היא כן תהיה.

במרחב של הסטודיו, ובהליכה אל הלא נודע, ר' קיבלה קצת עצמאות ונתבקשה לבחור לעצמה צבעים. היא בחרה צבעי גואש לפי רצונה, לפי טעמה לפי תחושותיה, בעוד אני מותחת על הקיר נייר בריסטול גדול שהוציא ממנה אנחת רווחה "חששתי שתתני לי גיליון נייר קטן". הבנתי שגודל הנייר הוא המרחב שלה, שם היא רוצה חופש.

לבחירתי זו הייתה כוונה מודעת. ר' במקצועה היא מטפלת בתנועה ולכן רציתי לאפשר לה להתבטא דרך כישוריה הטבעיים. הדף הגדול מציע מרחב ומאפשר לשלב בעבודה גוף ותנועה. כך הצלחתי להביא את ר', קצת, ובעקיפין, אל המגרש הביתי שלה.

קשובה ודרוכה לאיזו שהיא הנחיה ממני. בעודה מתבוננת בדמותה שבמראה, כיוונתי אותה לראות משהו אחר. "את אינך רואה עכשיו פנים כמו שאת מכירה ויודעת שפנים נראות. את רואה כתמים. תלמדי להתבונן על מה שאת מכירה בדרך אחרת. תלמדי לראות מה עוד יש במה שאת מכירה, ואשר בדרך כלל את אינך רואה אותו. תסתכלי אחרת. תחפשי בדבר שנשקף אלייך אוסף של כתמים. בהירים, כהים, גדולים, קטנים, אמורפיים, מתערבבים אלה באלה, מוגדרים – רשת של כתמים". ר' הקשיבה והצלחתי לראות זיק של שמחה ושובבות בעיניה, והמשכתי. "את הכתמים שאת רואה, תעבירי אל הדף, בדרך ובאופן שאת רוצה, כמובן שלשם כך עלייך להשתמש בצבעים ובמכחול".

בשלב הזה הזכרתי לר' שהיא כרגע עוסקת בציור ותפקידה לאפשר לנייר הריק להיות ציור. ולכן עליה להתבונן לא רק על הפנים שמהם היא שואבת השראה לציור, אלא גם על הנייר שצריך בסופו של דבר להיות ציור שיעמוד לעצמו ובפני עצמו.

"את אמנם עוסקת בדיוקן, את מתבוננת בפנים ומנסה לצייר פנים. אבל את לא מייצרת פני אדם, את עושה ציור"."לציור" אמרתי לה "יש דרכים משלו להיות. את צריכה, ויכולה, וחייבת לעזור לו להיות". ברוח זו המשכתי "את הדף לא מעניין אם הוא יהיה דיוקן או נוף ביער, הוא יודע שבסוף הוא צריך להיהפך מסתם נייר לבן ריק לציור שלם ומובנה, לסיפור ויזואלי, לסיפור שמילותיו כתובות בשפת הוויזואלית. שפה שמילותיה הם קו, כתם, צורה, מחבר, ועוד".

ביקשתי להרחיק מעט את ר' מהעיסוק בדיוקן. בכוונתי היה לאפשר לה להכיר את שפת הציור, שכן השפה היא זו שתיצור את הדיוקן שאותו אכן היא מבקשת לבצע. הדיוקן שממנו היא שואבת הן באופן מוחשי, מהדמות שהזדמנה לה למראה, וגם באופן חושי, רגשי, חווייתי ממי שהיא עצמה. שכן את עצמה היא הביאה אל שדה הציור, את עצמה שאותו היא מגבשת עתה בעצמה.

"את עובדת עם צבע. הצבע הוא המדיום שלך. דרכו את יכולה להעביר את מה שאת רוצה להגיד, את מה שאת מרגישה, את מה שמתחולל בתוכך ואפילו לא תמיד יודעת ומודעת. הצבע הוא חומר מת אבל גמיש. אין בו כלום ואין לו כלום. את היא זו שיכולה לעשות ממנו משהו. המשהו שאת מחליטה, ואת רוצה, או לחילופין נשמעת לאיזה קול פנימי שיודע עבורך מה הוא רוצה. הצבע הוא כחומר בידייך, תנסי לגלות אותו, תהיי סובלנית לצבע, תקשיבי לו, למה שהוא יכול להיות, תני לו להתנהג אבל בו בזמן גם תנהלי אותו".

כאן ציינתי בפניה שההקשבה היא למעשה לרוץ אחר היד והמכחול. "הם יודעים את הדרך שלהם, אם את רוצה גם כן לדעת, תני להם ללכת ורוצי אחריהם". נזכרתי בעליזה בארץ המראות שאמרה למלכה "אם את רוצה לפחות להישאר במקום עלייך לרוץ כל הזמן...."

הנושא שר' מתעסקת בו לכאורה הוא הדיוקן שלה הפנימי והחיצוני, אותו היא מנסה לעצב ולגבש. זאת, כאשר תהליך ההתגבשות המוחשי שלו, שמייצר צורה, הוא למעשה מטאפורה לתהליך אחר פנימי של גיבוש ה 'עצמי'.  לכאורה, משום שלמעשה היא עסוקה בשפת הציור כאשר המוקד היה הפעם הצבע והכתם והדיאלוג שהם מנהלים על מנת להסתדר בסופו של דבר במתחם שנקבע להם הפעם – דף הציור.

ר' כבר עמוק בתוך העניין. לעתים היא קשובה לי, לרוב לא. וטוב שכך. היא קשובה לעצמה. היא מציינת שהדבר הטוב ביותר שקרה במפגש זה, הוא השחרור שהיא קיבלה כאשר ביקשתי להתחיל בכתמים. "הוקל לי כשאמרת שאנחנו עוסקים בכתמים ולא בקווים ובתווי פנים. שיחרר אותי והוקל לי". זאת היא אמרה בסיומו של התהליך, כאשר גם התוצאה והאופן שבו היא עבדה מעידים שאכן כן.

בדרך זו היא אכן קיבלה אישור לא לעסוק במלאכת ההעתקה של הטבע, אלא להתבונן בו, לחקור אותו, לראות את הנסתר שבמעבה הדברים הגלויים, כפי שאומר הפילוסוף מרלו פונטי, לחשוף אותם בדרכה ובכך ליצור פרשנות שמשלימה את המציאות, כפי שאומרת לורנד. פרשנות משלה שמרחיבה את המציאות, ויוצרת טבע חדש.

מסגרת היא מסגרת. האם אפשר לפרוץ אותה? - ר' שואלת וגם עונה

בהתחלה אני מאד צמודה להנחיות, אחר כך אני ממשיכה בדרכי - כך אומרת ר' במפגש השלישי

הפה נראה לי כמו מערה ומשהו חוסם אותו - ר' בסדנא לעיצוב דיוקן עצמי - תיאור מקרה