המשוררת יונה וולך, האהובה עלי מאד, כתבה שיר קצרצר ושמו 'האש כאדם' וזה לשונו
הָאֵשׁ כְּאִשָּׁה
יֵשׁ לָהּ שֵׂעָר אָדֹם
כְּפָפוֹת שְׁחֹרוֹת עַד הַכְּתֵפָיִם
וּפְטָמוֹת שְׁחֹרוֹת
כְּתוֹצָאָה מִיכָלְתָּה
אוּדִים מְצִלִּים מֵאֵשׁ
אֵיזוֹ אִשָּׁה אֵשׁ אֶלֶגַנְטִית
בימים אלה, ימים ספורים לפני "ריטואל האש" שאני מתכוונת לעשות, כבר בערה אש ויקדה בין הרבה מילים שנכתבו ובין אלה שידעו, ששמעו, שקראו. לפעמים נפלתי לתוך כבשן או יורה רותחת של אנשים שלא רק שלא הבינו את המעשה, גם כינו אותו ואותי בשמות גנאי. לפעמים נפלתי לזרועותיה החמים-אש, של החיבה והאמפטיה מנבעו מתוך הבנה לתהליך. לפעמים רק המילים כבר שרפו כל חלקה טובה בתכניתי שהייתה במחשבה, על הנייר, על קצות המקלדת, ולפעמים כשרוח גבית טובה הגיע אי מפה ואי משם, התחזקה הבעירה הפנימית שלי, והלהיבה בלהבותיה הבלתי נראות את המחשבה והרעיון.
והימים קרבים, וחברי האנסמבל של 'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי' מכינים את העצים לדלקה ואת המעגל שבו נשב כולנו ונצפה בתמונה אחר תמונה, כיצד היא נמוגה וּמִתְאַפֵרֶת, כדי לשוב אחר כך ולהיות אחרת.
ובתוך כל הכבשן, שעשן יש לו. מקשיב ידידי הוותיק י.א. (שבין שאר תאריו ועיסוק הינו מורה ליוגה, שיאצו, טווינה ודמיון מודרך). הוא עומד מולי בלבושו לבן ובבלורית שיער שחורה, עיניו בורקות-אש והוא אומר לי "אש, נורית, זה רצון". אמר ולא יסף והלך לדרכו. לאחר מספר ימים הגיע אלי בדואר מכתב מ י.א. והכותרת של מכתבו הייתה "האש בוערת בעצמותינו" ואלה היו דבריו בהמשך מכתבו
"האש בוערת בעצמותינו, האש הנה תכונה בטבע המבטא את ה"רצון" של האני.
כאשר אנו רוצים "משהו" אפשר לחוש את הבעירה בתוכנו עולה מאזור הבטן ועד הראש.
באלמנט האש יש את התכונה לפרוץ גבולות, האלמנט שעוזר לשמור את האש במצב הרמוני הנו אלמנט המים.
יש הטוענים ששריפה היא מעשה רע, כמו בכל תכונה ותופעה בטבע אין רע ואין טוב מוחלטים,
זוהי תפיסת מציאות של אותו רגע נתון,
כידוע עניין ה"מציאות" הוא תנועה מתמדת,כנאמר "הדבר הקבוע ביותר הנו תנועה ושינוי".
באש אפשר לשרוף ולגרום לוונדליזם ולהרס, אפשר ליצור חום, אפיה, בישול, ואין סוף יצירות, האש מכלה דבר אחד ומאפשרת אחרי ההרס תחייה ולידה של דבר חדש.
טוב ורע הם בעיניי המתבונן,
ידוע בטבע שכאשר יער נשרף ומתכלה יש תהליך מופלא, בו, בתהליך ההתחדשות עולים ובאים זנים חדשים של עצים וצמחייה.
אזור בו ניתן לראות זאת הנו האיים בהוואי בו יש אירועים רבים של פריצות הרי געש ושריפות, זהו מקום שופע וייחודי של, זנים ייחודיים עצים צמחייה ודגים.
אז! האם באמת ניתן לשפוט את האש במושגים של "טוב ורע"? חשוב לזכור שאנו בצלמו של אלוהים,נזכור את האמרה "מעפר באת ולעפר תשוב".
בטקס שריפת הגופה בהודו מעצימים את הידיעה שהגוף הפיזי הנו רק "חומר", אך בסימבוליות של האש מנציחים את ה"אני" שהוא נצחי ורק עובר ממצב אחד למשנהו, מה שאנו מגדירים גלגולי חיים.
האש מחברת את ה"אני" לזיכרון של הטבע בו יש תנועה בלתי פוסקת של "פרידות" מוות ולידה מחדש.
התובנות וההבנות של השינויים בחיינו נולדות וצומחות בתוכנו בפרספקטיבה של זמן, כידוע במימד הרוחני לא קיים "זמן" אלה שינוי מצב א' למצב ב',
בדיוק כמו בשריפה, האש מכריחה אותנו לעבור ממצב מציאות אחת למציאות אחרת".
לא יכולתי לבקש יותר. אני הבנתי זאת, יותר נכון חשתי זאת וידעתי איזה אש שולחת אותי לדרך הזאת שבחרתי בה. אותה אש שוולך המשוררת קראה לה "האש כאשה". אותה אש גם הייתה לי חומת מגן כנגד האש האחרת שהופנתה אלי. ועתה, דבריו המלומדים של ידידי י.א, שהלך אחר שיחתנו לחשוב, לכתוב ולהראות לאחרים משם את מה שאולי לא יכלו לראות מכאן.
תודה י.א. היקר

אש הצעקה - דיוקן עצמי 2004. נורית צדרבוים. אקריליק על נייר
© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים
פרסום תגובה חדשה