איך תמונה יכולה להתעורר?

היצירות שלי, אלה הישנות מפעם - אלה שכבר ראו ימים טובים בתערוכות יחיד וקבוצתיות, אלה שכבר דובר בהם - ידעו אחר כך גם ימים אחרים. ראו אור בגלריה, אור פלורסנט, אור שבקע מחלון כלשהו וראו גם אור בעיני המסתכלים.

אחר כך ירדה עליהם חשכה. ירדו מהקירות ארוזים ומאוכסנים במרתף זה או אחר. נחשפו עוד קצת לעין המצלמה ולאורו של הפלש והתגלגלו בצורת דימוי/צילום אל המרחב הווירטואלי. שם הן עדיין תלויות ברצונו המכוון או המקרי של הגולש האם יחשפו? ואולי לא.

בקיצור, חייה של התמונה/יצירה קצרים מצד אחד וארוכים מאד מצד אחר.

בזמן האחרון, ואינני יודעת מדוע, החלטתי לאוורר כמה מיצירותיי, לתת להם אור ואוויר לנשימה. כי הרי חייה של היצירה הם לא כשהיא במגירה או במרתף, אלא כשהיא נמצאת במרכז השיח. שיח, לטוב או לרע.

כך ניצלתי את התערוכה הקבוצתית 'אביב' שהוזמנתי להציג בה, וחשבתי לעצמי, אכן אביב, פריחה, התעוררות. אפשר להתחיל לעורר את "היפהפיות" שלי מתרדמתן.

תחילה, בתור צעד ראשון ,בחרתי את העבודה 'התעוררות' שאותה ציירתי בשנת 1987 - גואש וגירים על נייר - מה שנקרא טכניקה מעורבת.

ניערתי את שאריות האבק, קבעתי לה מסגרת ונשאתיה אחר כבוד אל חלל התצוגה בגלריה 'גלרינה'. שם היא הוצגה, אני חייבת לומר, ברוב פאר והדר. גדולה, עם הרבה נוכחות והרבה עניין וסקרנות ואהדה של המבקרים. אבל גם לא מבלי שתהו אנשים לשאול - מדוע תליתי עבודה שצויירה לפני כל כך הרבה שנים?

התעוררות - טכניקה מעורבת - פרט - 1984

לאחדים מהם אמרתי בקצרה "כי קוראים לה התעוררות, אז היא התעוררה". לאחרים אמרתי, "מי אמר שאין לה יותר חיים"?, ועוד אמרתי ברוח חז"ל שאין תמונה שאין לה שעה.

כך התעוררה התמונה משנתה, שאפה אליה את עיני הצופים הרבים שביקרו בתערוכה ואני כבר שברתי את הראש ושאלתי עצמי "מה אעשה בה עכשיו" איפה אתלה תמונה כל כך גדולה? ולמה לא קנו אותה? כי היא גדולה מדי עניתי לעצמי.

התמונה התעוררה לחודשיים - היא עדיין ערה כמו כל שאר יצירותיי, ועתה היא ירדה מהקיר בדרכה חזרה אל המקום הקבוע שלה במרתף שליד הסטודיו.

המילים שכתבתי כאן נתנו לה עוד קצת חיים.

מחר כבר תערוכה אחרת או יצירה אחרת תעמוד במרכז הדיון או הבלוג.

התעוררות - טכניקה מעורבת - פרט - 1984

©  כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים