בשעת האפס התאפסתי - והעשן התפוגג.......

היו שהעזו להתקשר אלי בבוקר יום שישי 8.7.11 ואחרים העזו דווקא לא להתקשר. אלה גם אלה תהו לדעת מה עלה בעניין השריפה. ואני, מה יכולתי לומר להם? חודשיים מתכוננים לשריפה, מתקוממים לשריפה, מדברים עליה והעשן הרי כבר מיתמר לשמים זה זמן רב.

הכל כבר קרה.

העבודות הועמסו בבוקר יום רביעי והחלו את דרכן למסע – התחיל תהליך הפרידה. מעמיסים עבודה אחר עבודה ואני מצלמת. יצאו את מפתן הסטודיו לדרכן לתיאטרון. הן, התמונות הולכות "לשחק אותה" על בימת הפסטיבל. יצאו למסע שתחילתו ידוע וסופו עדיין לא.

למחרת בבוקר יום חמישי, התחלתי להציב אותן כ"תערוכה" – וכבר אז היה עלי להתמודד עם התסכול הראשון שפגש אותי לא ממש מוכנה. התברר שהפסטיבל הועבר מהיער למתחם הגדול של המתנ"ס מתוך שיקולים של המועצה המקומית (ולאו דווקא בשל עניין השריפה). היה עלי להחליט האם להתעקש על האמת האמנותית שלי, שהרי אני ראיתי בחזוני את התערוכה ביער, ובעיני רוחי העבודות הצמודות לעצים בתוך היער נדמו לתפילת החסידים ביערות פולין ואוקראינה כדרכה של תפילת החסידות שהיא תפילת הנשמה. האם להתעקש על האמירה המקורית שלי? אולי לזרום עם ידידיי, חברי האנסמבל של התיאטרון, שהצלחת הפסטיבל הייתה בנפשם. היה חשוב להם לקיים את האירוע כסוג של תקיעת יתד לאירוע שיהפוך להיות רב שנתי.

לא אני אהיה זו שאפוצץ את הפסטיבל, לא אני שלא אתמודד עם בעיות שצצות בשטח בזמן אמת, לא אני היא זו שהולכת עם ראש בקיר, האמת האמנותית שלי, היא שלי, והיא אומרת לי שהמטרה היא להציג את העבודות כשלב ביניים עד לשריפה. בעודי מתחבטת, ומהרהרת ונעה בין כעס לבין רצון למצוא פתרון שיתאים לפחות לערכים האמנותיים שלי (אם לא לאמת), אני שומעת את קולו של פבלו (מנהל התיאטרון) אומר לי "הרי גם ביער ניסית להתאים את עצמך ואת התערוכה לתנאי הסביבה, אז תעשי זאת גם כאן", אמר. ייעץ. שמעתי ממש את האסימון נופל בקול גדול, כמו שגם הרגשתי בחבל ההצלה שהוגש לי. כן, זו הסביבה. תתאימי את עצמך ואת תערוכתך שעם כל הדרה המקומי, היא הרי זמנית.

ומה היה לי שם. גדרות, דשא, מדרגות, עצים, גדר חיה צמחיה וקירות של מבנה. ניסיתי. תליתי, קשרתי, מיקמתי – והייתה תערוכה. לא אהבתי את התוצאה. כל עבודה באופן נקודתי נראה מעניינת, זאת אפשר לראות מתוך הצילומים. ברקע היו נופי גבול הצפון, ולי הן נראו כל כך זרות שם, כל כך לא שייכות. ובאופן פרדוכסלי ואירוני עבודות מתוך תערוכת היחיד שלי שנקראה 'סביבתי ואני' יצאו לדרכן האחרונה ו"נשתלו" בסביבה אחרת.

תערוכתי הישנה "סביבתי ואני" ,חשבתי לעצמי, בסביבה חדשה ואיפה ה 'אני'  בכלל שם. התערוכה הייתה שם בקצה המתנ"ס. זרה, מוזרה, והיה נראה לי שהעבודות עצמן היום שם במבוכה. הרחק משם בצד האחר של המתנ"ס התרחש הפסטיבל – אכלו שם, רקדו, צעקו. את מי בכלל עניינו התמונות שהיו שם כנטע זר ומוזר? והתמונות, באופן מקרי ואולי לא אמרו בדרך פיזית כל מה שצריך להיאמר על ענייני גבול. ברקע היה גבול הצפון שנשקף מעליהם ובינותם. הן היו על הגדר, על מעקה על כל דבר פיזי שמסמן גבול, ואף הגדירו את גבולות מתחם הפסטיבל, הן היו על הגבול בקצה. ובכלל, הם פרצו את גבולות 'סביבתי ואני' והלכו לרעות ולהראות בסביבה אחרת. גבולות אמרנו – על זה הרי דברנו.

קבוצת ילדים שישבה שם באזור נגשה אלי ופתחה עמי שיחה "מה את שורפת את הציורים"? כן אני אומרת ברכות ובחיוך, כדי לעדן את העניין. "לא נכון, לא יכול להיות. למה? זה הרי אמנות" ואני מחייכת ומקשיבה, עדיין לא משיבה. "ומי צייר את הציורים"? שואל ילד אחד קטן וחמוד. "היא בעצמה" עונה אחר. והקטן לא מרפה "אז למה את שורפת? זה עולה כסף"?. "טיפש, זה היא עשתה, זה לא עולה לה כסף" אומר חברו. "אז מה? שתשים את זה במוזיאון" הם מתווכחים. ואני מחייכת ואומרת לעצמי, במוזיאון אני דווקא מוכנה. ובינתיים הם עוברים לדבר על הפלפון שלי ומתעניינים במחירו ורק הקטן לא נסחף לשיחת החולין החומרנית הזאת וחוזר אלי ושואל "איך יכול להיות שאת שורפת אותם בכיף"? והוא עצוב ודי מוטרד.

עכשיו גם אני.

השמש קופחת, אני משתזפת בלי לרצות בכך, והציורים סתם תלויים - תחת כל עץ רענן, גדר, מדרגה אבן - בין שמים וארץ. ברגע מסוים החלטתי שהתערוכה שם הסתיימה, ואולי בכלל כל רגע שהייתה שם זה היה יותר מדי. "אני מפרקת" אמרתי לעצמי, ומחשבותיי נושאות אותי הלאה. אני לוקחת את העגלה המיוחדת שהכינו עבורי, על מנת להעביר עבודה עבודה אל מוקד השריפה, וכבר עכשיו אני מעבירה את הציורים לאזור ההוא. אני אציב אותן אחת ליד השנייה לאורך הגדר, כמו בתערוכות בשוקי איכרים, כך הם ימשיכו את המסע שלהם. על העגלה אשים מדי פעם מספר ציורים, אסיע את העגלה הציורית בתוך ההמולה של הפסטיבל, עד לגדר שליד מקום השריפה. שם תתקיים שוב תערוכת ביניים קטנה ומשם קצרה הדרך למדורה.

מדורה, שברגעים אלה אני כבר מפקפקת אם לקיים אותה שם. כך.

בינתיים ההובלה של הציורים בתוך הפסטיבל, בין האנשים, בין השולחן הארוך, ובין השחקנים יהיה גם הוא חלק מהמיצג. התחלתי מפרקת את הציורים במרץ רב, מורידה אותם מהגדרות, מהשיחים מהעצים עורמת אותן לערימה, מגייסת מספר סטודנטים והמסע ממשיך. המסכנות, ידעו כמה רגעי מנוחה וחשיפה ושוב הן נערמות זו על גבי זו, מועמסות על עגלה מהסרטים וחוצות את סמבטיון האנשים והשחקנים עד לגדר שליד מוקד השריפה המיועד.

והרי בגבולות עסקינן, והרי זה פסטיבל 'מה שלומי על הגבול' – אז הנה למדתי שאין גבולות. התחילה תערוכה שפרצה את גבולות הגלריה הסגורה, הוצגה בטבע בסביבה שאליה היה עליה להתאים את עצמה, ועתה בתוך זמן התערוכה המוגדר היא כבר מתקפלת ועוברת למקום תצוגה אחר, על הגדר. והרי גדר זה גבול. והתערוכה שלי "עוברת כל גבול".

שם היא תוצג בתוך כל הפסטיבל ההומה, אפשר יהיה לראות אותה ורצוי טוב טוב משום שזו לה הפעם האחרונה.

וקולות השיח שהיה לי עם הילדים מהדהד במוחי. ולפתע אני מבינה שכאן זה לא המקום הנכון לבצע את השריפה. לפתע אני קולטת שיש כאן המוני ילדים גדולים וקטנים, ואני מבינה שילדים לא יבינו זאת. ילדים לא יבינו את הפילוסופיה שמאחורי זה. הרי מבוגרים רבים כל כך לא הבינו, אבל להם יכולתי להסביר. אבל מה אומר לילדים האלה? איך אסביר להם מדוע אני שורפת יצירות אמנות? לא הם לא יבינו, הם לא יוכלו להבין מה המבוגרים האלה עושים, זה אפילו עלול להיות טראומטי, לא חינוכי, בלתי מוסבר.

באחת, אני מקבלת החלטה. לא כאן. לא הערב.

אני ניגשת לחבריי, מארגני הפסטיבל. משתפת אותם במחשבתי שכבר התקבעה נחרצות ומיד מציעה חלופה. לא אינני נסוגה, אינני מוותרת על טקס השריפה. אבל לא כאן, לא בין הקהל הזה. כך קבענו שאת טקס השריפה נבצע באופן יותר אינטימי יחד עם האנסמבל של התיאטרון.

ילדים מהמתנ"ס שהיו עוד בסביבה וגם כמה מהעובדים אמרו לי "למה את שורפת, אם את לא צריכה את העבודות תני אותם לנו, למתנ"ס". אז הבנתי עוד יותר טוב כמה הם לא מבינים את האירוע. לידידיי שהיו שם הסברתי "אני לא שורפת כי אני לא צריכה", ואפילו הרמתי קולי בזעקה ובצעקה. "זה לא שאני לא צריכה אותם ולכן אני שורפת. לא. זה לא בשביל לאוורר את הסטודיו ולעשות מקום. לא שאני מחפשת להפטר מהם". הזכרתי לאנשי המתנ"ס שאפשר לקנות (במחיר סמלי), ובהנחה שהם לא ייקנו. מבחינתי ובשבילי אני צריכה את העבודות האלה בדיוק כדי לשרוף אותם. כדי להיות באקט השריפה, כדי לראות השריפה מתהווה, קיימת, פועלת, יוצרת. אני צריכה, חייבת לראות מה קורה לעבודות בזמן השריפה ואחר כך אני רוצה עוד להראות מה קרה להן אחרי שהן בעצם כבר נשרפו.

שוב דחקנו את גבולות הפסטיבל, את גבולות היצירה, עסקנו בגבולות הטעם הטוב, חרגנו מגבול ההגדרות של הפסטיבל – הרחבנו אותו.

אז בשעת האפס התאפסתי. כיוונתי מחדש את שעון החול שלי ועכשיו אני סופרת מחדש את הזמן.

©  כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים