האש מפצחת תמונות בדממה

זה שם המיצג שאותו אני מציגה בפסטיבל 'מה שלומי על הגבול' שיתקיים בתאריך 7.7.11 ביער בשלומי.

בבלוג אחר שאני מנהלת שנקרא בשם 'בלוגיסטיקה' אני מפרסמת מספר רשימות אשר כולן מבוססות על התגובות השונות שאותן קיבלתי מאנשים להם נודע שמעו של המיצג. חלקם נחרדו והזדעזעו עמוקות ומהרו להגיב אלי ואחרים עודדו.

אז מה אני עושה שם? ולמה?

הפסטיבל חרט על דגלו את רעיון הגבולות. בודקים גבולות. גבולות בין יוצרים, יצירה, קהל, בין מצבים קיצוניים שונים, בין קווי תפר שמבדילים בין דבר אחד לשני ועוד, כפי שתוכלו לקרוא בכתבה שפרסמתי בנושא זה בשם 'מה שלומי על הגבול' – הסגת גבול או המשגת גבול.

גם אני שואלת את עצמי כיוצרת, "מה שלומי על הגבול' והולכת על הגבול כמו גם דוחקת אותו לקצה. עושה זאת באמצעות היצירה שלי – באמצעות התהליך היצירתי והתוצר שמופק ממנו.

בפסטיבל אני אמורה להציג במעבה היער בשלומי תערוכה. גוף העבודות שיוצגו בתערוכה זו נלקחו מתוך תערוכת היחיד הראשונה שלי שנערכה בבית האמנים ע"ש שאגאל בשנת 1987 ונקראה 'סביבתי ואני'. תערוכה זו זכתה למספר כתבות וביקורות אוהדות ולאחר מכן נלקחה אחר כבוד למקום משכנן של העבודות – עמוק במרתפי הסטודיו שלי. עתה, לאחר שני עשורים ניתנת לעבודות אלה הזדמנות לראות שוב אור ולהיחשף כמעט בבחינת 'שירת ברבור'.

"עבר זמנן", אני אומרת לעצמי – הן יכולות להמשיך את דרכן אבל לא אצלי, והן יכולות להיות גם הקרקע לצמיחתה של יצירה חדשה ואחרת. לכן, בתערוכה זו, שתוצג למשך זמן קצוב, ביער, העבודות יוצגו למכירה במחיר סמלי מאד ( 100 ₪) ליצירה. אלה יהיו הרגעים שבהם הן ניצבות ביער חשופות עירומות ונתונות לחסדי הצרכן "ירצה או לא ירצה", אלה הן הרגעים שבהן עבודות אלה ניצבות לא רק על הגבול הפיזי שנמצא בשלומי בצפון הארץ, בקצה. הן עומדות על הגבול בין להיות או לא להיות. בין להמשיך את חייהן כפי שצוירו בשנת 1987 ולהירכש על ידי מישהו, או לעבור למצב הבא שאני מייעדת להם.

המצב הבא, שיתחיל מיד לכשיסתיים זמן "המכירה" – הוא טקס השריפה. התמונות שלא יימכרו ייקחו חלק בתהליך של שריפה. במעבה היער, במתחם מיוחד מוגדר ומגודר באבנים, אקים גלעד של אבנים שעליו בכל פעם תוצב יצירה אחת בלבד ותישרף באיטיות. אני אשב מולה בשקט ובדממה, אצפה בה, אכתוב, ארשום את רישומי ואצלם ללא הרף בסטילס.

הרגעים שבהם צבעי היצירה יישרפו ויזלגו וילכדו עם צבעי הלהבה, יהיו הרגעים שבהם תיווצר היצירה החדשה. הרגעים שבהם היצירה לכאורה תתגלה כמתפוררת הם היו הרגעים שבהם תינתן להם ההזדמנות להתלכד למשהו אחר וחדש. כל רגע כזה הוא בלתי ידוע, הוא יכול להיות מפתיע (אני מחכה לו בהתרגשות רבה) והוא יוקפא ויונצח במצלמה. את הצילומים הנבחרים אדפיס לאחר מכן על בד קנבס, ייתכן שאמשיך ואעבוד עליהם ואלה ייצאו לתערוכה חדשה. זמן השריפה ומקום השריפה הופכים להיות הסטודיו שלי, חדר המלאכה המקום שאני יוצרת בו עבודות חדשות. יוצרת עם האש, יוצרת מתוך האש.

אמנם היצירות ילכו לעפרם, אך משם יקומו לדבר אחר וחדש. תהליך ההתכלות שלהם מסמל ומסמן את תהליך ההיווצרות והצמיחה החדשה.

היו שנחרדו קשות על כך שאני מבקשת לשרוף אמנות וחשבו שאולי תפקידם לעשות משהו ולהציל, היו שהציעו לי שאתלה את העבודות על קירות ביתם, ושאם נמאס לי מהם שאצייר עליהם משהו חדש, היו שאף חשבו שאני עושה זאת כפרובוקציה ומניפולציה, או כדי למשוך תשומת לב, היו שהציעו לשבת אתי למדורה ולצלות תפוחי אדמה, לשיר שירי קומזיץ ורק לא לשרוף. הייתה מי שביקשה לדעת אם אין בכך אקט שבו אני שורפת משהו מעצמי. ידידי ר' כתב לי 'אין מצב שאת שורפת ציורים' ואחרת שולחת אותי לספר ירמיהו, שבו אני מוצאת את 'הנשים המקוננות' – ומקווה שאולי אולי תצליח למנוע ממני לשרוף יצירות אמנות.

אך לא. אלה הם לא הקולות היחידים. יש גם שתומכים ומבינים את האפשרות לתת לדברים שעבר זמנם ללכת. יש שמבינים את מה שכבר חז"ל אמרו מזמן "מפני חדש ישן תוציאו", יש שמבינים שהשיח הזה שכבר החל להתנהל בעולם הווירטואלי הוא בכלל כבר התחלת הפרויקט כמו שאמר לי פבלו זלצמן, השחקן ומנהל המרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי 'השריפה כבר התחילה' (ברשימה זו ניתן לראות כמה מן התמונות שעומדות לתערוכה ולמיצג השריפה).

והיא התחילה אכן. אצלי ובי היא כבר בוערת כעשר שנים. ועתה הגיע כנראה הזמן הנכון. ברשימות השונות שבהם אני מגיבה לכל אותם שהרגישו צורך לומר לי דבר מה, אני מסבירה באופן מפורט וממש לגופה של כל שאלה וכל אמירה – מדוע אני עושה זאת? מה עומד מאחורי זה? מה אני מבינה ומה אני גם לא מבינה. כי כן, גם זה קיים. תמיד.

לחץ על התמונה על מנת לצפות בסרטון שמראה את אוסף התמונות שיעמדו לתצוגה ולשריפה

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

רשימה זו פורסמה בבלוג שלי בעתון המקוון 'דוגרינט' - ביוני 2011