החצר האחורית - על קו התפר שבין הגלוי לנסתר

איך אפשר להפוך לגלוי את מה שאמור להיות סמוי מן העין? האם הסמוי נחשב גם ללא יאה, לא יפה? האם ניתן ליצור יופי וסדר כאוס מתוך כאוס? והאם יכולה הברכה להיות שורה בסמוי שהפך להיות גלוי?

אלה הן רק חלק קטן מהשאלות שבהם ביקשנו לעסוק כאשר שלחנו תלמידים לפקוח עין חדה ובולשת, ולחפש את "החצר האחורית". לחפש ולחשוף. להביא את החצר האחורית לקדמת הבמה, לעורר תשומת לב ביחס למה שקורה שם בשקט מאחור, ואשר נתפס כבלתי נראה ואולי גם כבלתי ראוי.

העיסוק בנושא 'החצר האחורית' מעלה מטבעו שאלות רבות, אפילו שאלות שמקומן הוא 'בחצר האחורית' של המחשבה, של התודעה ואפילו של הנפש.

החצר האחורית נלכדה בעין העדשה, הונצחה להיות מופע מרכזי, ועתה עומדת במרכז האירוע כתערוכה.  החצר האחורית הפכה להיות נושא מרכזי שמככב בקדמת הבמה. המסע לגילוי 'החצר האחורית' הציב אותה גלויה וחשופה בחזית. חצר שהוסר ממנה הלוט.

ואינך יודע אם אכן חצר אחורית היא, ושואל מה היא מסתירה ומה היא מגלה. והנך למד שהחצר האחורית היא לא רק חצר אחורית גופא, אלא מושג טעון מטאפורה ודימוי.

כל תלמיד הביא לכאן את החצר האחורית שלו. וכך נחשפה לנו לא רק 'חצר אחורית'  על פי מה שמקובל להיחשב כ 'חצר אחורית' אלא גם מה שנתפס  כ'חצר אחורית' בעיני התלמיד. הראייה שלו, הפרשנות שלו.

עין העדשה ועינו של התלמיד המצויד במצלמה הפכו להיות מעין מעשה בלשות, שבו החצר האחורית הפכה להיות 'מוארת'. מעשה המצלמה והפיכת 'החצר האחורית' למרכז הדיון והסיפור, גילו גם שאפשר ליצור סדר בכאוס, ושצילום של נושא שנחשב למכוער יכול להיות צילום יפה וטוב. כך פגשו התלמידים מושגים חדשים ואחרים של אסתטיקה. בעוד הם מגדירים מחדש בכל פעם את מושג ה 'חצר האחורית'.

תלמיד מתאר את החצר האחורית דרך מבנה סורגים שחורש את התמונה בקווי אורך שחורים, מבעדם ניתן להציץ. עצם השימוש בצילום מבעד לסורגים, מרמז על העובדה שאכן יש כאן הצצה.

קירות הבתים ספוגי תלאות עונות השנה, מציגים טיח מתקלף, צבע דהוי, חלונות שמציגים פתחים שחורים פעורים ומעל שמיים. והנך מבין שבעצם הקיר החיצוני החשוף, מסתיר מאחוריו דירות, חדרים, , אנשים, חיים שלמים. כך לפתע הנך מגלה שדווקא הקיר החשוף, החיצוני, הדהוי והמתקלף הוא הוא החצר הקדמית ומאחוריו חיים שלמים וראויים נסתרים מעין כל. אז מה כאן החצר האחורית? מה נסתר ?  ומה גלוי?.

צילום של תלמיד שמגלה את גבו, גוו ורגליו בלבד ובו בזמן דמותו החסרה, המוצנעת מתגלה ונפרשת כצל. והנה הצל, שהוא הוא זה שנחשב ל 'חצר האחורית' מתגלה, ומשלים את החלקים האחרים שכאילו הוצנעו ונשמטו בעת הצילום.

השימוש בדימוי הצל, מהדהד לתפיסה הפסיכולוגית המדברת  על 'החצר האחורית' של הנפש ( על פי יונג). אלה הם החלקים הציליים שחקוקים במעמקי תת המודע. אלה שלא רק שאינם גלויים לאחר, לעתים גם אינם גלויים לאדם עצמו. איש איש וצילו, איש איש והחצר האחורית של נפשו פנימה.  לפתע, תמונת הצל המרגשת, מספרת לנו כיצד ניתן להאיר את החלקים החשוכים, לתת להם מקום ולחבר בין הגלוי לסמוי ולהיפך.

גדלנו על ברכי המונח שמדבר על כך שיש דברים שאין לחשוף בצבור בבחינת "אין תולים כביסה מלוכלכת בחוץ". כביסה נקייה אכן תלויה בחוץ, ראוי לה שתהיה, שאכן נקייה היא, אך בו בזמן היא מייצרת שוב חזות של חצר אחורית. שהרי בסופו של דבר כביסה זאת כביסה. ארון הבגדים האישי נחשף לעין כל, גלוי, מונח ותלוי בסדר מופתי בחצר הקדמית, היינו בחוץ. כך הופכים, כל קיר וחלון שעליהם תלויים כבסים, לסוג של חצר אחורית. בגדים יוצאים מהארון, והופכים להיות ישות בפני עצמה על כל גדר וכל חלון, ואינך יודע אם מקשטת היא את פני העיר, את החצר, את הקיר או שמא אולי "מכערת". ובעודך ניצב שם כ 'מציצן' שחושף לעין כל את החצרות האחוריות, הנך שואל, האם באמת מן הראוי שאדע ואכיר את ארון הבגדים של משפחה אנונימית זאת או אחרת?

ולעתים משמשים אלה ואלה בערבוביה. הנך ניצב מול שער כניסה לחצר הקדמית של בית כל שהוא. שער שמישהו הכין בקפידה ובאהבה ואף הכריז באמצעות השער על תפיסת עולמו. שער שעשוי בקפידה ועליו מוטבע סמל המדינה - מגן דוד. כניסה מכובדת בשער שמכריז על עצמו ועל בעליו. כניסה מזמינה חזיתית ובולטת. ובאותו זמן בדיוק העין קולטת שמראה החזית ,על אף השער המוקפד, חושף מראה שמתאים יותר להיות חצר אחורית. השער, ששיני הזמן נגסו בו עטוף בחלודה, מאחוריו מתנוסס מבנה שקירותיו מתקלפים, דהויים וזנוחים, צינורות גלויים מטפסים לרוחבו ואורכו, עשביה משוטטת בין צמחיה לא מטופחת , גדר מטה לנפול, ואינך יודע אם היופי מבליט את הכיעור או שמא הכיעור מתרכך מול היופי. חצר קדמית ואחורית נמזגו זו בזו והפכו את הסמוי לגלוי ולהיפך.

תלמיד בחר לצלם ילדים במגרש הכדור סל. חצר. חצר משחקים, חצר בית הספר. החצר משמשת כמקום להתכנסות ולבילוי בשעות הפנאי ובשעות המותרות. והנך שואל, מדוע בחר אותו תלמיד לראות את משחקי הכדור סל, כסוג של חצר אחורית? האם אלה שעות גנובות? האם אלה משחקים בחצר שלא בזמן ההפסקה, ובכך באותו זמן המשחק והחצר הם האחוריים? האם מבחינת אותו תלמיד משחקי הכדור בחצר הם הדבר האחורי? אולי לא העיקר? שעת המשחק הוא הזמן שאחרי. אחרי השיעור, אחרי הכנת השיעורים, אחרי .אולי אפילו המקום שאליו נכספים מאד אך אינו מוגדר, מוכר, ומותר בסולם העדיפויות.

התלמיד שהפיק תמונה בצבעים שחור לבן, יושב בין השיחים ומכסה את פניו. מגלה וחושף לעין כל (באמצעות הצילום, ובאמצעות הצגתו בתערוכה)את רגעי ההסתרה.  הוא מביא צילום שאופף בתוכו סוד כלשהו ובכך מגלה את ההסתר. לכאורה יש כאן הסתרה, דמות שמתכנסת במקום מוצנע, הצבעים חשוכים ואפלים משהו. הכל משדר, סוד, הסתר, ציענה ויחד עם זאת הוא נחשף ומתגלה. עבודה זו, בדומה לעבודה עם הצל מצביעה במודע וגם שלא במודע על מצבים של חצר אחורית שקיימים בנפש האדם. המאבק בין הצורך להסתיר ובין החובה לגלות, ושוב, גם כאן גם להיפך.

מבט אל על וגבוה מוביל לחוט חשמל על רקע שמיים צלולים ומעוננים קלות. ארבעה ציפורים על חוט חשמל מביטים מלמעלה ויוצרים סוג של גבול על רקע השמיים שעליהם נאמר, שהם הם הגבול. גבול שאין לו גבול. התלמיד שיצר עבודה זו, מציג חצר אחרת. חצר שנמצאת במרחב, בחלל. גם זו טריטוריה. טריטוריה של צפורים בשעת מנוחה. ושוב אינך יודע מי צופה במי. התלמיד יצר באמירה זו חצר חדשה תלויה בין שמיים וארץ שמספרת לנו שהעולם הוא רב מימדי ובין המושגים אחורי וקדמי קיימים גם מרחבים שהם למעלה ולמטה. החצר העילית הזו שהשמיים הם גבולותיה, יכולה להיחשב גם היא כאחורית מאחר ואיננה נגישה, ואם לא נרים עינינו לשמים, ייתכן שגם לא תיראה. יחד עם זאת מרגע שנקלטה בעינו של הצלם ונלכדה בעדשת מצלמתו, הפכה גם היא להיות קדמית. כלומר, גלויה, נראית, נחשפת ומככבת.

ציצית מתנפנפת ברוח כמי שנתפסה על חודו של ברזל, על גדר. ללא בעליה, גם לא ככביסה שכובסה זה עתה. ציצית שלרוב חבויה בצנעה מתחת לכנף בגדו של הלובש, ורק פתילותיה מגיחות מציצות אם ירצה, הפכה להיות גלויה, תלויה, ומתנפנפת. כך היא הופכת את בעליה לנעדר הנוכח. האם הוא יבוא עוד רגע קט לאסוף אותה? האם היא נשכחה? מי היה שם? למה היא שם? איפה ההסתרה ומה התגלה? מייצרת מצב ביניים שמעורר סקרנות ושאלות, ויוצר סוג של נוכחות בלתי צפויה.

'החצר האחורית' התחיל כתהליך שההתנסות בו היא ויזואלית. התלמיד למד לראות, למיין, להגדיר, ולתעד. המשיך להתקיים כמושג רעיוני וכדימוי ויזואלי ונתפס כמטאפורה לרעיונות נוספים שקשורים לאדם כפרט ולסביבה בכלל.

ד"ר נורית צדרבוים

אוצרת, יועצת אקדמית וראש תחום האמנויות

הטקסט הנ"ל נכתב כטקסט גלריה לתערוכה שהוצגה בסוף השנה

המורים המלווים והמנחים לפרוייקט זה הם : דודי גנון, ועינב אסייג