"למה בדיוק עכשיו" ? - הם שואלים אותי

הרשימה הנ"ל היא למעשה תשובה והתייחסות לכל אלה שאלו אותי "למה בדיוק עכשיו"......

לפני כשלושה חודשים החלטתי לפתוח 'בלוג' ב'קפה דה מרקר' שנקרא 'לאן  הדרך הולכת'  והצהרתי שם שמטרתי לעסוק בבלוג זה בעיקר בענייני אמנות - לחשוף את יצירתי, לספר עליה, לדבר, לנתח קצת לפעמים, ולהציגה.

זה היה השלב שבו החלטתי לגייס את כישוריי המקצועיים לטובתי האישית ולהתייחס אל הבלוג מכמה נקודות מבט. כאוצרת, כארכיונאית, כאמנית פעילה, כמשוררת וכמי שמדברת על מה שהיא עושה.

לא אנסה להתייפייף ולומר שכל ענייני היה לחשוף מעשה אמנות וענייני תרבות למען הצבור הרחב, שהרי, כמוני כמו כל יוצר, קיים בי הצורך להציג את עבודותיי, לספר עליהם, לדבר, לשתף, לעורר עניין, ולתת ליצירה שלי במה, שכן זה מה שיצירה צריכה ורוצה, וזה מה שרוצה גם יוצרה. אך יחד עם זאת, קיוויתי שיש משהו בעשייה שלי שיכול לעניין את האחר ואולי גם לתרום לו עוד משהו.

ובכן, יצאתי לדרך (לא בלי היסוסים). התגובות זרמו אלי מכל עבר אם בגלוי ואם בסמוי. רבים שאלו אותי "למה את מפרסמת עכשיו, בדיוק עכשיו, עבודות ופרוייקטים שכבר עשית לפני שני עשורים, לפני עשור אחר, ובקיצור לפני שנים רבות"?

שאלה טובה, וטוב שנשאלה. והתשובות לכך רבות. את אלה אפרט כאן גם למען אלה ששאלו אותי, גם למען אלה שאולי חשבו ולא שאלו, גם למען אלה שאולי עוד יישאלו וגם למען אלה שהם בבחינת "ואת פתח לו" – ונמנים עם "אלה שאינם יודעים לשאול".

ובכן, אני מתייחסת לבלוג שלי כאן כאל ריצה למרחקים ארוכים. וכפי שאמרתי, ענייני כאן הוא אמנות, האמנות שלי, היצירה, ומבחינתי 'אין מוקדם ומאוחר'. מרגע שהחלטתי להעלות לרשת את פעילותי בתחום האמנות, החלטתי גם להציג את היקפה הרחב. אין אני מתייחסת לבלוג ולרשימותיי כאן כסוג של עיתונות חיה, גם לא כסוג של דיווח על פעילות בזמן אמת. אינני רואה בבלוג סוג של פרסום שהוא בבחינת 'חדש על המדף' או 'יצא זה עתה מן הדפוס' (אם כי גם דיווח על זמן אמת אפשרי, לא פסלתי וגם זה יגיע).

אני מציגה בבלוג הצצת עומק. גם אם היום בפועל אני עושה דברים אחרים, וגם אם חלק גדול מהפעילות שלי (מהאמנות שלי) שונה היום ונראית אחרת, אין זה משנה מבחינתי.

לשמחתי ועל פי הבנתי, הרשת מאפשרת משהו ששום גלריה ושום תערוכה אינם מאפשרים. תערוכותיי, כאשר הוצגו, קיבלו חשיפה יפה מאד כולל התייחסות.  אך לאחר כחודש של תצוגה ירדו אל מרתפי הסטודיו, ונשאבו אל מעמקי השכחה. אפילו אני עצמי שכחתי מהם ככל שהתקדמתי ועשיתי דברים אחרים. הרשת, כך הבנתי וכך למדתי, נותנת להם סוג של חיי נצח. לכן, אם היום אני מספרת על תערוכה, או על אוסף, או על פרויקט שאותו עשיתי לפני שנים רבות, הרי שהוא מקבל ריענון, הוא מקבל הצצה חדשה, קצת חיים חדשים ואחר כך נצרב בזיכרון האינסופי של הרשת. ומאחר ואני רואה בבלוג, כפי שאמרתי, ריצה למרחקים ארוכים, אין אני יכולה לספר על עבודתי היום מבלי שאביט לאחור ואתאר שנים רבות של עשייה.

חשבתי שאם ברצוני להציג כאן את עצמי היוצרת ואת מרחבי היצירה שלי, עלי להציג אכן את מרחבי היצירה שלי. שכן מי שאני היום כיוצרת וכאדם הוא כל מה שאני נושאת עמי מאז ועד היום.

רבים תהו, בהו, כעסו וכמעט גם נאצו כאשר הכרזתי שאני עומדת לשרוף כמה עבודות מתערוכת היחיד הראשונה שלי (היו גם כאלה שתמכו ברעיון והבינו אותו לעומקו), והנה באופן כמעט דואלי, בעת שאני עושה 'סדר' ומנערת כמה עבודות ואוספים, הרי שחלק מהם זוכים להישאר, להיצרב בזיכרון, להיות מתועדים ומסופרים במרחב הווירטואלי, ואחרות יצאו לעבור תהליך של טרנספורמציה בכור ההיתוך של האש ותקתוק המצלמה המתעדת.

אז זה 'למה בדיוק עכשיו'. הרשת מציעה מרחבים ללא גבולות. אין גבול של מקום, אין גבול של זמן, אין גבול של קהל- מרחב גבישי ורב מימדי. לכן, בימים אלה, בעת שאני בונה את אתרי ומתעדת בו שלושים שנה של עבודה, אני מאווררת עבודות אלה ומעלה אותם גם לרשת, משתפת ומשתתפת.

הנה הדגמה של עבודה משנת  1987    

דיוקן עצמי - ירוקה וקרשים - נורית צדרבוים 1987 

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים