"מה מעדיפות יצירות אלה, לו שאלת אותן" - שאלה המשוררת ויתקון

בתוך כל השיח החי, התוסס, והמדליק עוקבת חברתי המשוררת אסתר ויתקון אחר הרשימות והתגובות השונות. מדי פעם היא מצטרפת לדיון ומוסיפה את דעתה, תהייתה, ביקורתה, ולפעמים תמיכתה.

מרגע שפרסמתי את דבר השריפה  - בפסטיבל 'מה שלומי על הגבול' ותיארתי את המיצג  שאני עומדת לערוך  'האש מפצחת תמונות בדממה'– ויתקון התחילה להגיב. כבר יצא לי לצטט חלק מדבריה בהם היא מבטאת את אי ההסכמה שלה עם התהליך ואף מציעה לי ברוח טובה ואוהדת לשבת יחד אתי בקומזיץ על שפת הים, להקים מדורה, לשרוף תפודים, ולהניח את התמונות לנפשן.

מים רבים לא כיבו את התכנית המקורית שלי, אבל כן כיבו את אש ההתנגדות של ויתקון. היא מצאה עצמה קשובה להסבריי, וקראה כיצד אני מתמודדת עם הטענות השונות שהופנו אלי ומסבירה. אט אט החלה להבין את המשמעות העמוקה שאני מייחסת לפרויקט זה.

כאשר פירסמתי את רשימתי 'תערוכה על הגדר' – שוב חזרה אלי ויתקון והגיבה. הפעם היא התייחסה גם לדברים שכתבתי ברשימתי 'העלבון שבעזבון'. והנה היא מתרצה ואומרת לי. אכן בני האדם נוטים להצטער על דברים שאבדו והלכו מן העולם "אבל" כותבת לי ויתקון "אני בסופו של הירהור, לאחר שבתחילת הדרך, הרעיון שלך לשרוף חלק מיצירותיך נראה לי שערורייתי, חושבת כיום, שיש בכך אולי משהו המעורר כבוד. את מעניקה להם במה אחרונה. מוקד תרתי משמע, לתשומת לב . מעין המתת חסד".

נשמתי לרווחה. הנה חברתי המשוררת שהייתה בין ראשי המתנגדים מצטרפת בהבנה ל"מחנה שלי". אבל, בסוף דבריה מוסיפה ויתקון עוד משפט אחד קטנטן ואומרת "מה מעדיפות יצירות אלו לו שאלת אותן, זו כבר שאלה שהתשובה עליה לקוחה מעולם הספרות הבדיונית…."

צדקה. חשבתי שלא ניתן לשאול אותן. אפשר אולי רק לדמיין, לשער, לחשוב, ולהרגיש, ולייחס להן –שהרי הן רק חומר  - את המחשבה וההרגשה האישית של כל אחד כמתבונן, כצופה.

כך קרא שחברה אחרת משוררת גם היא, שגרה הרחק מכאן בארה"ב הרחוקה, אילנה היילי, בחרה לעשות מעשה. היא מצאה לעצמה ובינה לבינה שהיא כן יכולה לשמוע מה אומרות העבודות. תיארתי זאת כבר ברשימתי  'הן כבר עברו כל גבול' ובה סיפרתי כיצד אילנה בנתה לעצמה קובץ בספרייתה ואספה אליה את צילומי הציורים. לאחר מכן החלה לכתוב לכל ציור שיר. כאילו הוא מדבר אליה והופך להיות צינור והשראה לשיר שנכתב ממנה. ברשימה זו גם פרסמתי שני ציורים ואת השירים שהם הצמיחו. ברשימה אחרת, במקום אחר 'טוב שהם ניצלו ולא ניצלו' – כותבת לי שוב א'  - אני מפרסמת שוב את הסיפור אודות אילנה וגם שם מצרפת שני ציורים ואת שני השירים שנכתבו בהשראתם.

יבול רב עלה ממוחה הקודח של אילנה, שיושבת אי שם בשיקאגו הרחוקה. ומשם היא שומרת לי על הציורים ומנסה להציל אותם בדרכה. ואני שואלת וגם אומרת בהתייחס לשאלתה של ויתקון 'אולי זה מה שיצירות אלה מעדיפות,?. שהרי לא נותר לנו אלא לדמיין ולשער ולזרום עם רוח היצירה. גם כשהיא עוברת גבולות בכל מובן אפשרי.

להלן דוגמא לשני שירים נוספים מפרי עטה של אילנה

וכמו שאמרתי בכל רשימותיי אומר גם כאן. אל תשאלוני מה הקשר בין הציור והשיר. אינני יודעת ולדעתי זה גם לא חשוב. הציור עמד מול עיניה של המשוררת, כפי שסיפרה לי, והיה בעבורה סוג של השראה. מה התמונה "אמרה" לה, מה היא שמעה מתוך התמונה זה השיח הבינאישי שהתקיים ביניהן. כל שאני יכולה הוא רק להציג את התוצר ואת המפגש. מפגש של שפות – ויזואלית ומילולית. מפגש של חידות בין שיר וציור.

'תנוחת שינה' - מתוך 'תערוכה על הגדר' 2011 - נורית צדרבוים

סתם שיר / אילנה היילי

זִנַּקְתִּי מִמִּטָּתִי בְּבֶהָלָה רַבָּה

בְּמֹחִי רַעְמָה דְּמָמָה אַדִּירָה.

מָה קָרָה לָהּ לְמוּזָה?

היכן הַשִּׁירָה?

הַאִם זָנְחָה אוֹתִי, כָּכָה,

לְלֹא אַזְהָרָה?

נֶאֱלְמָה בַּת-הַשִּׁיר, הִתְקַפְּלָה,

וְלֹא הִשְׁאִירָה פִּקָּדוֹן אוֹ יְרוּשָׁה.

כַּמּוּבָן, יְכוֹלָה אֲנִי לִכְתּוֹב

עַל שְׂדוֹת נְשָׁמָה

עַל כַּלָּנִיוֹת קְפוּאוֹת

עַל זְרוֹעוֹת זְעִירוֹת

עַל אֲהָבוֹת נִכְזָבוֹת-

כְּבָר אָמַרְתִּי כָּל זֹאת.

אַךְ בַּל תִּפּוֹל רוּחִי עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל,

אֵלֵךְ וְאֶתְבּוֹנֵן בְּגִבְעוֹת שֶׁל חוֹל

אֶנְשֹׁם אֶל קְרָבָי נִיחוֹחַ כָּחֹל

אֶשְׁלַח חֵץ, אוּלַי אֲפַלַּח לֵבקַר

כִּי בֶּאֱמֶת, אֵין לִי הַיּוֹם בְּרֵרָה

וְאִתְּכֶם הַסְּלִיחָה.

פנס ומסיכה - מתוך 'תערוכה על הגדר' 2011 - נורית צדרבוים     

מַסֵכָה /אילנה היילי

חֲדִירָה לְתוֹךְ עוֹלָם דוֹמֵם,‏ ‬

שֶׁל מָעוֹף כּוֹשֵׁל לְלֹא אֲוִיר

אֵדֵי כְּאֵב נִּפְלָטִים מִמֹּחַ חָנוּק

קְרִירוּת בַּאֲוִיר‏, ‬מַשַּׁב כַּנְּפֵי עוֹרְבִים

וְהוּא אוֹמֵר‏: ‬

אֲהוּבָתִּי‏, אַחַת וִיחִידָה שֶׁלִּי

עִוֵר לָיְצָרִים‏ ‬

הַמְּכַרְסֵמִים בַּמְּחִילוֹת ‬

הַחַיִּים חוֹרִים‏ חוֹרִים

זִכְרוֹנוֹתֶיהָ קִינָה פֹּלַּחָת

דִּמְדּוּמִים כִּמְעַט הַכֹּלנָמוֹג

וְהוּא‏: ‬

אוֹמֵר‏, ‬אֲהוּבָתִּי הָאַחַת וִיחִידָה‏.‬ שֶׁלִי

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים