"שריפות הן הדבר הכי טוב עבור יערות" - כך כתבה לי חברתי ל'

"שריפות הן הדבר הכי טוב עבור יערות"– כותבת אלי חברתי המלומדת ל' ומצטטת את דבריו של פרופ' עידו יצחקי מהחוג לביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת חיפה, "והוא לא פירומן" היא מוסיפה ואומרת.

רוח קדים אחת הביאה אלי משפטים כמו "לא מבין למה לשרוף, יש לכך קונוטציות רעות מאד וגם מזהם את הסביבה... האש מעוררת יראה היסטורית של גנאי"  כדברי אחד הקוראים, ואלה הצטרפו לדברים שכבר נאמרו קודם לכן ותיארו פעולה זאת כאקט אלים, מזעזע ומחריד.

ברוח זו, כמעט ממש נלחמת בי גם חברתי האחרת, גם היא א' (כבר אמרתי שלכולן היום קוראים א'). א' חוקרת ספרות ואמנות שטפה אותי ברותחין וטענה שיש בכך אכזריות, ציטטה ואמרה ש"במקום שבו שורפים ספרים שורפים אנשים", חשבה גם שיש כאן עניין של אקסהיביציוניזם ופרובוקציה – ובכך כבר שייכה עצמה לקבוצה הניצית, שמגנה את התהליך ואת המיצג. ואף הגדילה לטעון ואמרה שמרגע שסיימתי את היצירה, אין לי יותר זכות על יצירותיי, שעתה הן עומדות לעצמן ובזכותם ואני מעמדי הוא ככל צופה אחר – ולכן אין לי זכות להשמידם. לוחמת תרבות אמתית, כך חשבתי לעצמי.

אבל הייתה גם רוח גבית. זאת נשבה בעורפי ונשמה אתי לרווחה, כאשר נשלח אלי מאמרו של פרופ' עידו יצחקי ובו הוא אומר בין השאר "שריפת יערות מבוקרת משביחה את החי והצומח בצורה ניכרת בשנים שאחרי כן". שריפת היערות הוא מוסיף ואומר "כאשר הן מתרחשות במתינות לאורך שנים, הן לא בהכרח מזיקות ההיפך הוא הנכון".

הנה מצאתי סימוכין ותימוכין לפעולה שעליה אני מצהירה במיצג זה.

ולהזכיר.

במיצג שלי שלו קראתי "האש מפצחת תמונות בדממה" אני מסבירה שתהליך שריפת התמונות, שנבחרו בקפידה לאחר שקבעתי ש'עבר זמנן', אכן מתאר לכאורה תהליך של התכלות. אך רוצה אני לטעון, כמו גם לבדוק בזמן אמת, כיצד תהליך זה נושא עמו בבסיסו תוך כדי התכלותו גם את בשורת ההתחלה החדשה.  

כיצד?

טקס השריפה ותהליך השריפה ישמשו במהלך המיצג כסדנת היצירה שלי. כל תמונה תישרף לאט ובנפרד כאשר אני אשב מולה, ייתכן שאבכה את זכרה - כדרך המקוננות שאותן כבר הזכרתי -  אפרד ממנה, אצלם ואקפיא רגעים שלמים תוך כדי תהליך ההתכלות ומתוכו גם. בחזיוני ובדמיוני אני רואה את ההתלכדות של להבות האש עם צבעי הציור, ולכן כל רגע שם הוא כור היתוך, או תהליך אלכימי של התהוות. התהוות היצירה החדשה. הצילומים שיופקו שם בסדנת האש, יהיו הבסיס ליצירותיי החדשות.

היצירות החדשות שאמורות לצמוח ולהגיח מתוך תהליך זה יהיו אלה שניזונו ואשר והופקו מהשילוב שנוצר בין האש ובין היצירה שהועלתה לה לעולה.

כן, אני רואה את שריפת התמונות כתהליך מבוקר, כשריפה מבוקרת. כך אני משאילה לצורך היצירה והמיצג מצבים מתוך הטבע, ובכך אני רוצה לומר שגם אני חושבת שהשריפה היא לא רק שואה, והרס, וכרמל וחורבן, היא לא רק מילת גנאי היא יכולה להיות "דבר טוב אפילו בשביל יערות" כפי שאומר פרופ' יצחקי. רוצה לומר שצירוף  המילים 'שריפה ביער' לא נושא עמו רק קונוטציות שליליות, וקונוטציות הן רק קונוטציות והם למעשה באחריותו של הצופה. הוא נושא עמו גם דברים אחרים – וכל מה שהוא נושא עמו אם לשלילה ואם לחיוב הוא חלק מהמטען של היצירה- המיצג.

צוייר על ידי אופירה אוריאל - 'עוף החול'

עוד אוסיף ואומר שתהליך השריפה בעיני במקרה הנדון הוא לא פעולה מטרתית שבה אני זורקת אל האש את המיותר ומכלה אותו. מבחינתי שלה השריפה בזמן אמת הוא מיצג כלומר יצירה בפני עצמה כמו שהוא גם משמש כ'סדנת עבודה' שבה וממנה צומחות היצירות החדשות - כמו עוף החול שקם מהריסותיו.

כן,  1000שנים חי העוף וכאשר הוא מרגיש עייף, זקן וחלש הוא משליך את עצמו אל האש ונשרף... ומתוך האפר, מתנער וקם, צומח ועולה עוף חדש, רענן וצעיר – כך במיתולוגיה היוונית. וביהדות, במדרש רבא עוף החול כאחד ממכלול חיות אגדתיות. גם שם היא מתוארת כציפור החיה 1,000 שנה, שורפת את עצמה ושבה ונולדת מחדש. היא סמל לתקווה ולהתחדשות ולהתחלות חדשות.

אני מניחה ומבינה שחלק ממניעיי ומכוונותיי נסתרים אפילו ממני. אני בטוחה גם שפסיכולוגים ינסו לפרש זאת בדרכם וימצאו הסברים כאלה ואחרים לפעילות זאת. אני גם מסכימה שכל קונוטציה שעולה מתוך פעילות זו, היא חלק מהפרשנות ומהצדדים הרבים שיש לעבודה זו, ואף חושבת שיש להם מקום.

אך יחד עם זאת יכולה אני לקחת אחריות על מה שאני עושה ביודעין, ושם במרחב הזה שבו אני מודעת, אני מסבירה שהעבודות שנבחרו להתפנות ולפנות את מקומן לאחרות, הן בעצם קורבן שאותו אני מקריבה לאלוהי תהליכי היצירה, אך בזמן שהם משמשים קורבן לכאורה, כבר מובטח להם חיי נצח שכן נשמתם מתגלגלת ליצירה החדשה שאמורה להיברא מהם.

ולא, אני לא מאנישה את העבודות ולכן גם אינני מענישה אותם.בעבורי הם חומר גלם שנהפך להיות יצירת אמנות שחוזר להיות שוב חומר גלם על מנת לשוב ולהיות שוב יצירת אמנות וכל זאת, הפעם, במקרה המדובר באמצעות ובעזרת האש שעליה כבר הרקליטוס "ניצחונה הוא כיליונה".

צוייר על ידי אופירה אוריאל - עוף החול

רשימה זו פורסמה בבלוג שלי בעיתון המקוון של הגליל המערבי 'דוגרינט'