"נשים האבניות הן נשים אבניות בגלל אילוצי זמן ומקום" - אמרה לי נ'

מי הן הנשים האלה?

מה הן עושות כאן?

ואיך נולד שיר?

ואיזה שיח התפתח בעקבותיו?

ומה קורה עכשיו בגלל זה בפייסבוק?

ומה הקשר בין נשים, אבן, ופוריות?

על כל זאת אנסה לענות ברשימתי הבאה, אך קודם לכן אציג את השיר – שבגללו קמה כל המהומה....

'נשים אבניות' / נורית צדרבוים

הִתְבּוֹנְנָה בְּעַיִן בּוֹחֶנָה וְאָמְרָה בְּטַעַם בְּרֹב (ת)חִנָּה

אַבְנִיּוֹת הֵן 'הַנָּשִׁים הַאֲבְנִיּוֹת' בְּשֶׁל אִלּוּצֵי זְּמַן

וְמָּקוֹם גַּם. יְדוּעוֹת הֵן עוֹד מִיְמוֹת עָבָרָן,

סְפוּנוֹת בַּהַּרְמוֹנוֹת, נִבְחָרוֹת מִבֵּין הָמוֹן עַם,

מוֹלְכוֹת בְּרֹב אוֹן בְּאַרְמוֹן - מָקוֹם מְעוּנָן.

אוֹ אָז מִבְנֶה אֶבֶן מִגּוּפָן לֹא נִרְמַז

רַךְ הָיָה בְּשָׂרָן צַח וַעֲגַלְגַּל, צֶבַע עוֹרָן נָגַהּ כַּאוֹר

לְמַגָּע עָנֹג כְּטַל. יְשׁוּבוֹת הָיוּ עַל גַּב כַּר וַכֶּסֶת

עוֹטוֹת קְטִיפוֹת פוּךְ וַמּוֹךְ, כָּלוֹת כַּנּוֹצָה עֲנוּדוֹת

בְּנֶזֶם וְאֶבֶן נוֹצְצָה. גְּלִימָתָן אָרֹךְ נִשְׂרֶכֶת

בְּאֵין בַּן כְּלִימָתָן וּבְרֹךְ נוֹפֶפֶת נוֹפֶך תֻּמָּתָן.

נָשִׁים נוֹסְעוֹת בַּזְמַן , עוֹמְדוֹת כַּעֵד וְסִימַן

עֶרְגָּה לַאֵם הַגְּדוֹלָה שֶׁל פַּעַם - אִמָּא עַתִּיקָה.

אִשָּׁה שֶׁלִבָּהּ לִבָּה אֶת אִשָּׁהּ

שֶׁלּא שַׁכְחָה.

נְשׁוֹתָייךְ אֵלֶּה, בְּכָחֹל וְצָהֹב אֵינָן נְשׁוֹת רְחוֹב.

יוֹשְׁבוֹת בִּקְרָנוֹת חֲסֵרוֹת זֶהוּת שֵׁם וַתֹּאַר,

אֲסוּרוֹת בְּכִתְמֶי צֶבַע זְהָב הַצֹּהַר וּכְחֹל מַבָּט

שֶׁאֵין בּוֹ חַת גַּם לֹא שִׂמְחַת זִקְנָת הַשֵּׁבֶט

הַיּוֹשֶׁבֶת זוֹ מוּל זוֹ עַל מַצָּע קָשֶׁה, כְּאֶבֶן

לֹא שׁוֹאֶבֶת.

כִּנְשׁוֹת אֶבֶן קְדוּמוֹת, דְמוּמוֹת, דּוֹמוֹת

לִנְשׁוֹת עוֹלָם שֶׁהָיוּ כָּאן מְאָז קַדְמַת דְּנָה

צָּמְחוּ מִתּוֹךְ צִבְעָן הַעָז הַמְּיֻחָד

וּבָאוּ לְאוֹתֵת בְּשׂוֹרָת מַבָּע בְּצֶּבַע וּבִנְגִיעָה

לְלֹא מֶרְחָק, שֶׁלֹּא נִמְחַק

 בְּעֹמֶק כָּחֹל שֶׁפָּשַׁט בְּקָדְשֵׁיהֶן הַחוֹל.

נָשִׁים אַבְנִיּוֹת שֶׁהַזְּמַן לֹא פַּסָּל וְלֹא גְּרָמָן

הֻתְּרוּ לִהְיוֹת נוֹסְעוֹת בַּזְּמַן

נוֹשְׂאוֹת אוֹת וְסִימָן לְעוֹלָם.

וכך היה.

לפני איזה זמן פרסמתי רשימה שעוסקת בציור שלי שפעם נקרא 'נשים בכחול וצהוב' ואחר כך השתנה שמו של הציור בעקבות דבריה של חברתי המשוררת אסתר ויתקון שכתבה לי "אהבתי את הנשים החזקות האבניות האלה". מיד הומר שמה של העבודה ל "הנשים האבניות

   הנשים האבניות - מתוך סדרת דמויות, נורית צדרבום 1987 - טכניקה מעורבת על קרטון תעשייתי   160X120

והרי אני לא עשיתי ברית עם המילה...אבל, עשיתי כן, זוהי ברית שבה המילה שלי גמישה וזורמת ובעבורי היא כחומר בלשוני היוצר כפי שכתבתי בשירי ' אדמתי השפה' "מִלּוֹתָי הֵם לִי אָדוֹן וַאֶרֶץ/ וַאֲנִי לָהֶם בְּמֶּרֶץ./ בְּעָנְיִי הִנְנִי שִׁפְחָתָם הַחֲרוּפָה/ בְּקִלְּשוֹנִי מְקַדֶּשֶׁת/ והוֹפֶכֶת אֶת אַדְמָתִי לַשָּׂפָה".

אז כן, הציור נשאר (ציור זה  למשל הוא דווקא אחד מעבודותיי שלא השתנה עם הזמן – ועדיין יש כאלה). אבל, שמו הוחלף ונראה היה לי שהוא נושא אותו בגאון. 'נשים אבניות', זה מה שהן אמרתי לעצמי ומיד נזכרתי בעבודות פיסול שלי (משנות השמונים) שאכן היו מאבן, והנשים שם היו אבניות ולא רק בשל החומריות שלהן אלא גם בשל צורתן.

הנה לדוגמא נשים שאותן יצקתי או חצבתי מאבן, או שצורתם מסותת להיות כצורת אבן - עבודות פיסול משנות ה- 80

ברשימתי 'נשים אבניות משוחחות בכחול וצהוב' אני מסבירה ומספרת על הציור אך, לא לפני שאני מצטטת את ויתקון שכותבת לי "שהן חצובות מסלע החיים וההתמדה בתנוחה של מנוחה לקראת הזרימה והעבודה בגוף בנפש וברוח הממתינה להן".

רבים אהבו את הרשימה ואף הגיבו אליה. לימים הרחבתי את גבולותיה ופרסמתי קישור לרשימה זו גם בפייסבוק הידוע לטוב (אכן, בעיני הוא טוב אם יודעים איך ובשביל מה להשתמש בו). ואז הגיעה אלי תגובתה של חברתי עתירת הידע נורית ו' וכך היא כותבת לי:

" שבוע טוב נורית יקרה . תודה , אהבתי את מאמרך המעניין והמחכים, ולמדתי ממנו רבות. וכן אהבתי את דברי המשוררת אסתר ויתקון - " אהבתי את הנשים החזקות האבניות האלה ....." אבל, כפי שאני רואה את התמונה, הנשים האבניות הן נשים

אבניות - בגלל אילוצי זמן ומקום. בעברן , היו נשות - ארמון או הרמון, עגלגלות , מדושנות עונג ומטופחות. , ישובות על כריות משי מרופדות, ידיהן עטויות עדיים , ולבושן נשי ורך . בתמונה , הנשים הללו בכחול צהוב , נשים חסרות זהות וחיות ., ודוקא זוית הישיבה הנוכחית במצבן האבני, ממש לא נוחה , ישיבה על מרבד דק או בלעדיו [ ניסיתי ] , אין אפשרות לשבת כך זמן ממושך , לנוח , ולאגור כח. ....אבל הנשים הללו מודעות לגורלן ומצבן הזמני , וכבר רואים בין הכחול והצהוב, ניצנים של ירוק, פריחה ולבלוב, עם המון אור של שמחה וחיות. שבוע טוב, ובשורות טובות לך נוריתי . מצפה למשוב".

"דברי היא שירה היא אומרת לי כאן", חשבתי לעצמי ולתומי. ועוד גם מצפה למשוב. ומגיע לה.

וכמו שזה קורה לי לא אחת, תמיד יש משהו שידליק אצלי את אש המילה, או הצורה, או השירה. לא אינני יודעת זאת מראש, אינני מזמינה זאת. זה קורה. וכשזה קורה, זה קורא לי מעצמו, ואז כבר אין לי ברירה ואני מגויסת. באותו רגע אני כבר עומדת לרשות המוזה שפוקדת עלי (או איך שתקראו לזה), וכל כולי סקרנית לדעת מה עכשיו אני הולכת להגיד לי. ככה זה כששיר כשיר להיוולד. אני לו המיילדת שאתן לו מולדת...

כך קרה לי עם דברי "השירה" של חברתי נורית ו' (כן גם לה קוראים נורית) ובאותו רגע ידעתי שהציור שלי זה שבכלל נוצר אי שם בשנות השמונים, ממשיך לגדול, ולהתרחב. פעם הוא מייצר רשימה, פעם הוא מחליף שם, או מרחיב שם, ופעם הוא הופך להיות אובייקט שמייצר השראה ליצירת טקסט מילולי – כלומר שיר.

אני קוראת לזה שיח טקסטואלי. ומי לא דיבר כאן?

דיברה הציירת (אני) עם הבד והצבע, דברו להן ביניהן בשיח חרישי 'הנשים האבניות' המצוירות, דברו להן המשוררת (ויתקון) עם היצירה, דיברה ויתקון אלי אודות היצירה, יצרה טקסט, גרמה לי ליצור טקסט. ועכשיו זה כבר שיח בין שני סוגי טקסט הציור עם הרשימה, ונוספה לדבור חברתי נ' שיצרה גם היא טקסט, שגרמה לי ליצור טקסט נוסף (שיר).

עכשיו נשארו לדבר, הציור עם השיר, והם רב אומרים הכול. בשפת המוסיקה שיח מסוג זה נקרא 'פוליפוניה'. זוהי יצירה שבה מושמעים בו זמנים מנגינות שונות. יחד הם יוצרות מרקם מוסיקלי מעניין ומיוחד. המאזין צריך להקדיש תשומת לב רבה בהקשבה על מנת לקלוט את הייחודיות של כל מנגינה ואת האופן בו היא משתלבת ביצירה עם היצירה. כך גם כאן, טקסטים שונים שמהדהדים זה לזה וזה על זה.

קוראים לזה 'טקסטים משוחחים' ( אינטרטקסטואליות).

סיימתי את רשימתי זו והנחתי אותה "להתקרר" בתיק הקבצים. עוד לא הגיעה זמנה לעלות לאוויר, כך שחתי לעצמי ביני לביני. ובינתיים, על מנת שלא להשאיר את נורית ו' כ"שחצי תאוותה בידה" – פרסמתי את השיר עצמו בדף האוהדים שלי בפייס בוק שנקרא 'בשביל המילים' , תחת הכותרת 'הנשים האבניות' – עכשיו משוחחות' – עם הסבר קצרצר (שהרי נורית ו' ציפתה למשוב).

ולהפתעתי השיח הטקסטואלי ממשיך להתקיים ומגיע ממקום שלגמרי לא ציפיתי לו.

המשורר המוערך משה שפריר עקב אחר הציור, קרא את השיר והחליט לכתוב לי מכתב. מכתב שאותו הוא הניח על מה שקוראים 'ציר הזמן שלי בפייסבוק'.

שם הוא מספר לי על כך שהוא עיין בציור, קרא את השיר ואף עקב אחר התגובות. ובעקבות עיון מעמיק זה הוא שואל אותי שאלה (די נוקבת), מעיר הערה (די נוקבת), ולבסוף מקנח בתשורה משיר משלו – ברוח אותו שיח, שבו טקסטים ממשיכים להתכתב.

כמובן שמיד עניתי לו על שאלתו בתשובה נוקבת לא פחות.

זאת ניתן לקרוא כאן  - האם 'נשים אבניות' מרמזות על נשים לא פוריות?

"שלום לך משה,

ובכן זו לא לנו הפעם הראשונה להיפגש ב'צומת המילים'.

אחד המפגשים המעניינים היה כאשר נתקלת בשירי 'המילים נאספו אלי'  ובעקבות שיר זה הפנית אלי ולצבור הקוראים שאלה שנוגעת לריבוי משמעות ובהקשר זה אף צירפת את שירך 'שארית זמן – חיינו'. פתחנו אז בשיח ובעקבותיו שגרתי לך קריאה פרשנית משלי לשירך .

אני שמחה לגלות שהדיאלוג בינינו מתמשך. ואני אף מודה לך, משום ששאלתך אלי זימנה לי מקום לומר דברים שאני חושבת שיש להם חשיבות.

אתייחס לשאלתך שנוגעת לציור והשיר שלי שנקראים 'נשים אבניות' ומשם גם להערתך.

שאלתך נשמעת כמו שאלה שאתה כבר מראשיתה מניח את תשובתה, הנך שואל 'מדוע בחרת לצייר נשים אבניות'?.

מאחר ומדובר כאן בציור שלי שאחר כך בעקבות תגובות מסוימות נולד גם שיר שלי – הרי שמדובר בשתי יצירות. אגלה את אזנך" - להמשך קריאה ניתן ללחוץ כאן