על שריפה, עקידה, המאכלת, והאש המאכלת

שיח אינטרטקסטואלי הוא שיח שמתנהל בין טקסטים ואפילו בין תופעות. זהו סוג של שיח שהופך את כל הטקסטים (כולל תופעות) לטקסט אחד גדול. שיח מסוג זה מתנהל בין הטקסטים בין אם יחשפו אותו הפרשנים ובין אם לא. החוקרת אזולאי קבעה וחדשה לומר שגם לטקסטים יש תת מודע.

בעודי מספרת מעל גלי המרחב הווירטואלי, על הפרויקט שאמור להתקיים בעיירה שלומי 'מה שלומי על הגבול' ועל המיצג שאני אמורה לבצע ה'האש מפצחת תמונות בדממה', תגובות החלו לרחוש אלי, גם שמועות רחשו, על כך אמר לי השחקן ומנהל התיאטרון פבלו זלצמן 'הדליקה בעצם כבר פרצה'.

קראתי את תגובתו של דודו פלמה, שבין שאר דבריו תיאר את הרגשתו ביחס לכוונה לשרוף עבודות כ "מחריד, מצמרר ומבעית ביותר", בהמשך הוא גם הפנה אותי תוך כדי אזכור עניין הגבולות לציטוט "המוות אומן מגרמניה" מ"פוגת מוות" של פול צלאן. בהמשך השיח ובתגובה לכמה מדבריי, הפנה אותי פלמה לצילומי שריפת גופות בשואה ולשריפת ספרים. אכן קונוטציות קשות ומצמררות ביותר.

כמה ימים קודם לכן כתבה אלי חברתי המשוררת והאמנית המוכרת בכינויה רחל מיפו והפנתה אותי לפרק ט' בירמיהו, בעקבות לימוד שמתקיים בביתה במסגרת קבוצת חברותא, וכך אמרה: "נורית. בחברותא קראנו את פרק ט' בירמיהו, והוא מתחיל בפסוק נפלא: "מי יתנני במדבר מלון ארחים, ואעזבה את…." לכולנו יש רגע שבו אנחנו רוצים לברוח, לצאת מהמקום שלנו מההוויה שלנו. אני יכולה להבין. אבל לשרוף את האומנות? או חס וחלילה משהו אחר? אצלי תמיד שריפה מתקשרת לדברים אחרים. נורית יקירתי שלחתי לך את הקישורית עם הסכום שלנו לדברים קשים אחרים. אולי אולי זה יעזור. בברכה ובתקווה" – דבריה אלה הובילו אותי לרשימתי  "וקראו למקוננות ותבאנה... ואל החכמות.." - המסר שנשלח אלי, אשר דרכה ובאמצעותה המשכנו לעסוק בנושא זה.

ומה וכיצד זה עושה אצל זה?

כאשר הפנתה אותי רחל אל ירמיהו ט' ביקשתי להבין מהו המסר שנשלח אלי ממנה ואולי גם מספר הספרים עצמו. חלפתי על פני הפסוקים בקריאה מהירה ועיניי נעצרו בפסוקים אלה: "התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה: ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי….כי שמענה נשים ….ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה". שמעתי שם - קינת נשים. חכמות. בנות. אמהות. הפכתי בפסוקים אלה וניסיתי להבין מדוע הם הגיעו אלי. יש ואני מבינה מדוע ויש שאינני מבינה. אך בטוחה אני שגם אם זה נשגב מבינתי, הבחירה בפסוק זה היא בחירתי שלי ובשל כך היא בוודאי אומרת לי משהו מעצמי אל עצמי.

הרהורי בנשים המקוננות של ירמיהו הובילוני אל עבודתו של קדישמן 'העקידה' והנשים המקוננות שם. ביצירתו, קדישמן משנה בתכלית את הסיפור המקראי. יצחק מתואר כמת השוכב על האדמה ומעליו איל בעל ממדים ענקיים. משמאל נראות דמויות של נשים מקוננות שניתן לקשור ביניהן ובין שרה שאינה נזכרת בסיפור העקידה המקראי. קדישמן מנצל את הסיפור המקראי על מנת לבטא את דעתו על מקומו של מיתוס העקידה במציאות הישראלית. הוא משנה את תפקידו של האיל והופך אותו מאיל מושיע לאיל מלחמה אכזר הממית את יצחק, גם קינתן של הנשים- האמהות על מותו של יצחק העכשווי מבטאת את ביקורתו של קדישמן על ערך ההקרבה במציאות הישראלית.

העקידה - קדישמן

כך יכולה גם אני לשבת אל מול עבודותיי שיהיו נאכלות באש שלי ולשאת עליהם קינה ונהי. בעקידה הייתה זו המאכלת ואילו כאן זו האש המאכלת. כן. אני יכולה לשבת אל מול עבודותיי ולשאת עליהם ואליהם בכי אישי חרישי. הרי יש על מה לבכות, יש את מה לבער, יש את מה לשרוף ולשנות. יש לי. ואפשר גם משם אחר כך להיטהר ולצמוח.

כך באמצעות ירמיהו שנרמז אלי, נשזר לו החוט המקשר בין שריפה והאש המאכלת, בין העקידה והמאכלת ובין הנשים המקוננות. טקסט גלוי נושא עמו תמיד את הסמוי, כפי שמלמדינו הפילוסוף מרלו פונטי, מכאן שהוא מרובד ורב שכבתי. הרמזים, הציטוטים, האילוזיות, האזכורים, והאמירות הגלויות שמצויות בטקסט הם אלה שמבצבצים כמי שמרמזים על התכנים הפנימיים. הם הזיזים שבהם ניתן להיאחז ובאמצעותם לחפור בטקסט ולחשוף את רבדיו הפנימיים. חשיפת השיח הפנימי הבין טקסטואלי מרחיב את גבולות הטקסט הגלוי, מעצים אותו, מחדש ובורא אותו מחדש, ומספק תובנות עמוקות.

כך, אני מוצאת, התנהל לו השיח בין דבריו של פלמה מכאן, דבריה של רחל מיפו משם, ירמיהו מהעבר הרחוק וקדישמן מהעבר הקרוב יותר. התנהל והמשיך להתרחב.

עוד אני מסיימת לקרוא את תגובתו של פלמה המתקשה לקבל את השריפה, ולכתוב את תגובתי לדבריו, אני נתקלת בשירו המדהים, המרשים והמצמרר כאחד 'פחד יצחק' שאותו פרסם ב 'במחשבה שנייה'. נדהמת לגלות ולראות כיצד השיח הטכסטואלי הפנימי מנהל חיים משלו ופורש כנפיים. החוט הפנימי ממשיך לרקום את אריג התובנות.

בתגובה לדבריו של פלמה שבו חשבתי להפנות אותו לרשימתי שעסקה בנשים המקוננות ובה מופיעה העקידה של קדישמן. נמלכתי בדעתי והחלטתי שם לוותר על כך. אך, כאמור, מיד לאחר מכן הגעתי אל השיר 'פחד יצחק' ומצאתי שם את העקידה (כבר מוכנה ומזומנה). רוצה לומר שהעקידה כבר הייתה בשיח שלנו ממילא והנה היא אכן צצה.

כאשר טקסטים משוחחים הם "עושים" זאת ביניהם, בשקט ובאין רואים, כך אומרת לנו ג'וליה קריסטבה שגם טבעה את המונח 'אינטרטקסטואליות'. הרמזים, האילוסטרציות, והקישורים מבעבעים בתוכם ורוחשים ביניהם בין אם נחשוף זאת ובין אם לא. אך הרשות נתונה. לכן, כאשר נחשף השיח הפנימי והסמוי של הטקסט מתגלות תובנות נוספות שאותם אפשר להפיק מהטקסט.

כך אפשר לראות את שריפת העבודות כסוג של הוצאה להורג, כמו שזו גם הייתה מטרת העקידה. יצחק ניצל. לכאורה ייראה שהתמונות לא. אני טוענת שגם להם ינתנו חיים. אחרים. (כפי שאסביר בהמשך).

כך גם למדתי שהצירוף 'פחד יצחק' אוחז עמו את שני צדיו של המטבע הפחד שבצחוק, כמעט כמו החלב השחור ב'פוגת המוות', וכמו המפגש בין זהב שערה של מרגריטה ואפר שערה של שולמית (שם). צירופים בלתי אפשריים לכאורה.

אנחנו נשאל כיצד ניתן לחבר בין פוגה כיצירה קולית מוסיקלית ובין מוות – שהרי זה שילוב מצמרר מבחינה אמנותית – שילוב בין תוכן קשה מאד, לבין עיבוד אסתטי – אמנותי. אדורנו, הפילוסוף והמוזיקולוג הגרמני, טען שאחרי אושוויץ לא יכולה להיווצר שירה, לא מבחינה אסתטית וגם לא מבחינה מוסרית. שירו של צלאן 'פוגת המוות' מוכיח שאפשר ליצור יצירות אמנות גם אם התוכן הוא קשה מנשוא.

כך ניתן לומר גם על שירו של פלמה 'פחד יצחק' שהוא שיר יפה ומרגש עד מאד על  אף שהוא עוסק בנושא מחריד, וכך אפשר לומר גם על ציורו של אוצ'לו, שאליו מתייחס פלמה, שגם הוא ציור מדהים ביופיו ובאיכויותיו האמנותיות בעוד הוא מספר סיפור מחריד מאין כמותו, כך ניתן לומר גם שירו של ליאונרד כהן שאותו מצרף פלמה לשירו שלו, שירה מרטיטה מרגשת ומפעימה המספרת סיפור מחריד.

פול צלאן בשירו, לכאורה, נוגע בהרבה פרות קדושות או לחילופין גם במוקצה מחמת מיאוס ומחבר ביניהם. המילים, החיבור ביניהם, המצלול הקולי, המבנים הלשוניים וכל שאר היסודות האמנותיים שבהם הוא משתמש מחבר בין האסור והמותר המקודש והמחולל ויוצר דבר אחר וחדש שעומד במבחן הספרות והפך להיות יצירה אמנותית.

הוא מחבר בין שיר השירים שאותו מייצגת 'שולמית' שמיצג את האהבה בין עם ישראל לאלוקיו ובין "הנטישה של האל את עמו' ומעמיד מול שולמית הנאווה משיר השירים את מרגריטה הגרמנייה. וכן הלאה.

קטעים מ 'פוגת המוות' פגשתי ב'סקוונצה' בספרה של ז'רמן - 'מגנוס'. הסופרת מייצרת תוך כדי סיפורה קטעי מעקב ובהם שוזרת ציטוטים מתוך הספרות והפילוסופיה. מגנוס הוא גיבור הסיפור שמחפש באופן נואש את זהותו שאבדה לו בעת הפצצה במלחמה כאשר אמו עלתה באש לנגד עיניו. ברגעים אלה נמחק זכרונו ועמם שפתו, ושמו. יצירתה של ז'רמן היא בריקולאג' שבנוי מתפירת חלקים שיוצרים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור – כמו שנתפר הסיפור כך מנסה הגיבור לתפור את זהותו. זוהי יצירת אמנות- ספרות מרשימה שנבנתה מסיפור קשה ומחריד.  פלמה כותב בשירו הנפלא והמצמרר כאחד " פאולו אוצ'לו יפסע אז לאחור, יפשוט זרועו כשאגודלו/ זקור לפנים./ יצמצם עיניו לשני סדקים/ צרים כמאכלת/ ובאבחה חדה של מכחולו/ יצייר מעליהם את/ פחד יצחק".

והמכחול של אוצ'לו הוא מאכלת, והאש שלי תהיה לי מכחול – אני אומרת.

פרויד טבע את המונח 'סזורה'  לתיאור החתך שבאקט הלידה. זה הקיטוע, יש הפרעה ברצף. קטיעה חדה ואחריה המשך. הלידה קוטעת את מה שהיה לפניה ודבר חדש מתחיל. כך אנחנו עוברים משינה לערות, מיום הזיכרון ליום העצמאות. חומר עובר טרנספורמציה ונהיה חומר אחר. השריפה שאני מציעה גם היא סוג של סזורה.

אינני באה כאן לטעון שהמיצג שאותו אני מתכוננת לערוך, בפסטיבל ששואל-אומר 'מה שלומי על הגבול', עומד באותו מקום שבו עומדות יצירות אלה שהזכרתי כאן. לא זו כוונתי. מיצג זה עדיין לא התקיים ולא עמד בשום מבחן לא של הזמן, לא של התוצאה וגם לא של האמנות. תהליך השריפה שאותו אני מבקשת לבצע אמור לשמש בעבורי מעבדת יצירה. נכון לעכשיו אני מגדירה אותו כפעילות שמתבצעת בקונטקסט אמנותי כשהאש היא המאכלת והמכחול ליצירת חדש מישן.

יער הפסלים, אל בולסון, ריו נגרו, ארגנטינה

לפני כחמש שנים הייתה שריפה ביער הזה. כחלק מעבודות השיקום ביער ניתנה חלקה לאומנים שפיסלו בעצים השרופים.