שפת הגוף

"תראה איזה גוף יש לשפה ומידות, אהב אותה עכשיו בלי כסות ולשון" כך כותבת המשוררת יונה וולך בשירה 'עברית'. היא מדברת על שפה ועל גוף. באותו שיר עצמו היא כותבת עוד "העברית היא פסל שלא פוסל…..ככל שהיא מתבגרת היא יותר יפה".

לפני שנים הצגתי תערוכה יחיד בשם "כן, לא, שחור, לבן" בבית האמנים על שם שגאל בחיפה, בבית האמנים בירושלים, ובהיכל התרבות בנהריה. העיתונאית שראיינה אותי אמרה לי בין השאר "את יודעת, את מזכירה לי בציורייך את שיריה של יונה וולך". אספתי אלי בצנעה רבה את המחמאה. אכן ראיתי בכך מחמאה גדולה. ידעתי על יונה וולך, שמעתי את שמעה אבל לא הזדרזתי לקרוא, אז, בעיון את שיריה. חלפו שנים רבות, וכך לאחר שסיימתי את עבודת המחקר שלי (דוקטורט) ובעודי כותבת ומפרסמת שירה, נפניתי ליונה וולך הזכורה לי כל כך לטוב, ושקעתי עמוק בשיריה. לא שכחתי את דבריה של העיתונאית דאז, להיפך, דבריה הדהדו באזני בין שורות השירה של וולך ובעוד מילותיה שלה מצטלצלות באזני רוחי, עולים אלי ציוריי ופסלי מבצבצים גם הם – כאילו מנהלים הם ביניהם מעין דו שיח.

אז לשפה יש גוף, והעברית היא פסל – כך כותבת המשוררת. ומצד שני של אותה מטבע אני אומר שלגוף יש שפה משלו ופסל יכול גם הוא להיות דימוי של גוף. זאת בנוסף לעובדה שהוא עצמו נוצר ממגע של גוף . גוף שעוסק ביצירה יוצר גם הוא שפה. שהרי נגיעות המכחול שלי, נגיעות הפיסול שלי הם השפה הוויזואלית שלי – צורת הביטוי האישית שלי.

ומעשה שהיה כך היה. לאחרונה, ולאחר הפסקה של כמה שנים התחלתי שוב להציג בתערוכות. בעוד אני יוצרת בסטודיו שלי גוף עבודות חדש בנושא ישן, אני מאווררת גם ובו בזמן עבודות ישנות. באופן זה אני מחזירה אותם לחיים, לשיח, לעולם שמתוכו הם צמחו ואשר אליו הן שייכות. כך למשל הוזמנתי להציג בתערוכה קבוצתית, בגלריה קטנה וצנועה (אך מאד מוכרת) 'גלרינה' בבת שלמה. נושא התערוכה שאליו הוזמנתי הוא 'שפת הגוף'. מיד נזכרתי בקבוצה שלמה של פסלי חמר שאותם יצרתי לפני כשני עשורים.

זהו גוף עבודות של פסלים שמציגים מחוות גופניות. דרך שפת האמנות, שזוהי שפה ויזואלית. כך  יצרתי סדרת פסלים קטנים כשכל אחד מביע את עצמו, כלומר מדבר, באמצעות תנועת הגוף. כל פסל מספר את סיפורו דרך 'הבעת הגוף' שלו. כל הפסלים יחד מנהלים שיח רב קולי שבו כל אחד 'צועק' את דבריו מתוך ודרך גופו. בלי מילים, בלי קול וגם בלי הבעת פנים. המחווה הגופנית שלו היא זו הנושאת את דברו. יחד כל הפסלים מנהלים שיח פוליפוני שיח שכולו חומר- צורה – תנועה.

 

אך 'שפת הגוף' שם היא לא רק נחלתם של הפסלים שעומדים כקוראי תיגר, אלא גם שפת גופי שלי שהיה מעורב ביצירתם. הפסלים עשויים מחמר בטקסטורה שבה מורגשות טביעות היד והאצבע שלי, כמרקם אחיד. לחיצות האצבע שלי נראות על גופו של הפסל ובכך השתמשתי בעצם בגופי שלי (בידיי) כשפה שבאמצעותה יצרתי את דימויי הגוף – כלומר הפסלים.

כך נוצר גוף של עבודות – פסלים שמציגים שפת גוף – שנוצרו באמצעות גופי שיצר שפה ואכן כמו שכתבה המשוררת "העברית היא פסל שלא פוסל" – ואני עושה פסלים שעליהם כבר נכתב במקורותינו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (נושא שבו אני עסוקה רבות ואף הצגתי – בעבר – גוף עבודות שעוסק בנושא זה).

התערוכה שאליה הוזמנתי תפתח בימים הקרובים. העבודות שאותם חשבתי להציג התקבלו בברכה על ידי אוצר הגלריה. הכוונה שלי הייתה לאוורר את הפסלים ולחשוף אותם שוב ומחדש אלא שלא התכוונתי להציג את הפסלים עצמם אלא סדרה של צילומים. התערוכה נפתחת ולא, הפסלים שלי וגם לא הצילומים יופיעו שם. וכך ומסיבות 'שהזמן גרמן' – והנה עוד מחשבה ועוד רעיון עם רצון להשתתף בתערוכה שאותו אני יכולה לצרף אל אסופת הרעיונות שלי שלא זכו למימוש. כבר מזמן אמרתי שמה שעוד לא עשיתי הוא הרבה יותר ממה שכבר עשיתי. 

כך, נשארו הפסלים במקום שבתם הקבוע, הצילומים מחכים לי במחשב, והתערוכה 'שפת הגוף' תצא לדרך מבלי שגוף הפסלים שלי יאמר שם את דברו בגופו שלו עצמו. בתערוכה עצמה בסופו של דבר אינני משתתפת.

אבל, וזה הדבר החשוב שבגללו בזבזתי את כל המילים עד עכשיו, מצאתי שאינני חייבת להציג את עבודותיי דווקא שם בגלריה המסורתית בין קירות החדר. יש היום עוד הרבה מאד חללי תצוגה. כך החלטתי שבעוד שהתערוכה שם נפתחת אני יכולה להדהד אליה עם עבודותיי דרך המרחב הווירטואלי.

גם זו גלריה. גם זה מרחב לתצוגה.

ומה אני אומרת "גם זו גלריה"? עוד מעט קט המילה גם כבר לא תהיה רלוונטית. עוד מעט קט, בעולמנו זה הסוער והמפתיע, יתברר שהמרחב הוא דווקא הרשת שקירותיה הם מצד אחד המסך הפרטי ומצד שני כל מקום בעולם. כך החלטתי לי על דעת עצמי שאני משתתפת בתערוכה 'שפת הגוף' בחלל ובמרחב הפרטי שלי שהוא אכן משמש לי מרחב פרטי רק בעת כתיבת שורות אלה. לאחר מכן הוא הופך להיות מרחב פתוח 'רשות הרבים'.

הרחבתי את גבולות הגלריה על דעת עצמי, ופתחתי שלוחה קטנה של התערוכה הנדונה כאן במרחב האינסופי הזה.

זו דרכי להזמין את הקוראים והמתעניינים וגם את המזדמנים לחלק הראשון של תערוכתי 'שפת הגוף'. זו גם השפה שבאמצעותה החלטתי לכתוב כאן בבלוג שלי שייקרא כאן 'בלוגיסטיקה'.

השלב הראשון הוא תצוגת פסלי גוף, שגופם שלהם הוא שפתם ואלה כבר הפכו להיות בבחינת הגולם שקם על יוצרו.

הרשימה פורסמה לראשונה בוורדפרס ב - 2 למאי

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים