"שרפות הן הדבר הכי טוב עבור יערות"

"בשריפה של התמונות ביער (תקראי שוב את המשפט הזה: בשריפה של התמונות ביער) השריפה תהיה אקט אלים ולא מטהר". זה היה אחד מהמשפטים שכתב לי אחד הקוראים בתגובה על הבלוג "האש מפצחת תמונות בדממה" שהופיע בעיתון המקוון 'דוגרינט'.

הכותב הניח את הדגש על המשפט 'שריפת התמונות ביער' וכדי להמחיש את גודל הזוועה הוא אף צירף לתגובתו קישורים שבהם ניתן לראות כיצד נשרפו גופות בשואה, וכן קישורים שמציגים כיצד שורפים ספרים – למראה גודל הזוועה. אכן.

בהתייחס לדבריו אלה כתבתי בלוג נוסף - 'על שריפה, עקידה, המאכלת והאש המאכלת'. זמן קצר לאחר מכן כתב לי באופן עקיף אדם אחר, שגם אותו אינני מכירה "לא מבין למה לשרוף יש לכך קונוטציות רעות מאד וגם מזהם את הסביבה. אם לא רוצים לשמור את היצירות יש להביא מכונה לגריסה/כמו את הגזם. שנדע להתייחס לאש המכלה באותה יראה היסטורית לגנאי".

הרוחות עדיין לא שככו, מדי פעם ניצוץ חדש שבא עם הרוח מבעיר מחדש את האש, שבאופן מילולי אכן כבר בוערת זה זמן. תגובות אלה מייצגים את אותם אלה שפעולת השריפה ביער, שריפת תמונות, מעוררת בהם חלחלה ולדעתם אקט זה פסול מכל וכל.

דברים אלה הביאו אותי להציג נקודה חדשה ונוספת, שאותה לא הצגתי עד כה. תשובתי זו מיועדת לכל אלה שטוענים שאין בשריפה משהו מטהר, שהיא מזהמת את הסביבה, שיש לה קונוטציות קשות ביותר, שהיא מהדהדת לזיכרונות קשים, שהיא משדרת אך ורק הרס וכליה.

אני טוענת שכל קונוטציה שיש לפעולת השריפה היא לגיטימית ונכונה ובדרך זו גם מרחיבה את היצירה ואת האמירות שלה המודעות והבלתי מודעות. יחד עם זאת אני מבקשת להכריז כאן, תוך התייחסות לכל אלה הטוענים שהמשפט "שריפה ביער" מעורר חלחלה, משדר אלימות, לא מטהר אלא מזהם, שיש דווקא מי שאומר ש "השריפות הן הדבר הכי טוב עבור יערות" – שימו לב 'עבור יערות'.

במילים אחרות, כמו שאומר זאת פרופ' עידו יצחקי מהחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה, שריפה ביער היא דבר בריא. יצחקי אינו פירומן כפי שאומר זאת יונתן הללי בכתבה שהופיעה בעיתון (17.2.2010). "שריפת יערות מבוקרת משביחה את החי והצומח בצורה ניכרת בשנים שאחרי כן". שריפת יערות בתדירות מתונה מעלה בצורה ניכרת את מגוון המינים של החי והצומח שנים לאחר מכן, כך מסביר יצחקי ומוכיח זאת בסדרת מחקרים בינתחומיים שנערכו בתחום "שריפות שמתרחשות במתינות לאורך השנים, הן לא בהכרח מזיקות. ההיפך הוא הנכון" – כך יצחקי.

במיצג שלי שלו אני קוראת "האש מפצחת תמונות בדממה" שיתקיים כאמור בפסטיבל 'מה שלומי על הגבול' אני מסבירה שתהליך שריפת התמונות, שנבחרו בקפידה ואשר מבחינתי כמי שיצרה אותן עבר זמנן, הוא תהליך של התכלות מצד אחד שכבר נושא עמו בשורה של יצירה ושל התחלה חדשה. אני מסמנת את הגבול האינסופי של תהליך היצירה, של התוצר, ושלי כיוצרת. שריפת התמונות יתקיים כמו טקס שבו כל תמונה תישרף לאט ובאופן מבוקר, בתוך מתחם מסומן בתוך היער. תהליך השריפה שיתועד והתוצרים שיעלו תוך כדי תהליך זה יהיו הבסיס ליצירה חדשה, אחרת. יש כאן תהליך שבו ההתכלות היא בסיס להתחלה אחרת וחדשה, העתיד החדש הוא תמיד תוצר של עבר מעובד שממנו אפשר לשנות, להצמיח, לצמוח לגדול ולהתרחב.

והנה כאן למדנו שגם השריפה היא לא 'מוקצה מחמת מיאוס', היא לא רק מילת גנאי מחרידה ומעוררת חלחלה, היא לא רק מזהמת ולא תמיד מטרתה הוא טיהור וחיסול טוטלי. "שריפה מבוקרת יכולה להיות דבר טוב אפילו בשביל יערות" אומר פרופ' יצחקי, ואני מוסיפה ואומרת "קל וחומר, לתמונות".

כמו אלה למשל שהנן בבחינת חומר אשר לי אישית קל לשרוף אותם ולאפשר להם משם להתחיל להיות משהו אחר.

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים