תערוכת התמונות העזובות

יש לי ראש של אוצרת, וגם של חוקרת. כחוקרת אני ממיינת ומקטלגת ומחלקת נושאים לקטגוריות מסדרת לי בראש עץ קטגוריות ואחר כך ממיינת אותם לתמות. כאוצרת, יש לי רעיון ומיד אני מציגה אותו ועורכת אותו באופן אסתטי וויזואלי.

כך קרה לי שטיילתי לתומי, יחד עם רינה חברתי, ביום חם ולוהט, בשני הרחובות ההומים של שוק הפשפשטים בחיפה. שוק שנראה כמו בן בנו החורג של שוק הפשפשים בתל-אביב. ומה שמשך את עיני בעיקר והסית את תשומת לבי, ואף גרם לי לא הסתכל על שום דבר אחר, היה אוספי הציורים שהתגוללו שם בכוכי החנויות שהיו סמוכות זו לזו כדרכם של שווקים.  ציורים היו שם שעונים על קירות, על מזוודות, על עצמם. תלויים בנונשלנטיות על קירות מזדמנים, או שלא תלויים, בכלל, אלא זרוקים. מונחים בערמות בפתחי החנויות וגם בתוכן. המסגרות נראות לעתים כמו חדשות ולעתים מהוהות משהו.  מונחים בין כלים ישנים, בין ערימות של אוספים.

בחנויות ממכר אלה אוסף של ציורי אמנות דינו כדין כסאות שעדיין לא אבד עליהם הכלח, דינם כדין ערימות של כלים וסכומים וספרים ישנים, דינם כדין כל דבר שאיבד את בעליו ואת מקום שיבתו, חפצים וחפצים וחפצים. כאן אי אפשר לשאול מה גבוה ומה נמוך כולם באותו גובה. יש שיגידו שגבוה מאד ויש שיגידו נמוך. אחת היא לי לדעת, שציורים אלה לא התכוונו להיות מושלכים חסרי תווית, חסרי תיוג, חסרי כתובת ושם מייחלים לעין שתצוד אותם ואולי תיתן להם חיים חדשים.

ככה יעשה לציור שאיש לא חפץ ביקרו? אני שואלת את עצמי.

ובמקרה הנדון אני לא סתם אחת שמסיירת להנאתה בשוק הפשפשים כדי לחפש מציאות. אני ציירת. ואני מצליחה לראות כאן עכשיו מה שרואים מכאן ולעולם לא אוכל לראות משם. אני רואה ציורים שחלקם אפילו טובים מאד, לעתים אחוזים במסגרת ששווה יותר מהציור עצמו, לעתים הציור עצמו לא מבין עד כמה הוא שווה, ואפילו לא העזתי לשאול את הרוכל מה מחירו. כיצד בכלל הוא קובע לו מחיר ? אני ממשיכה ותוהה.

שאלת הערך של החפץ מטרידה אותי ולא מהיום. אישית כבר הבנתי שלי עצמי "אין חפץ בחפץ" אלא בעשייה עצמה. לפיכך אני גם מסוגלת להחליט בעודי בחיים שיש יצירות מיצירותיי שתם זמנן. אני מסוגלת לגרוס עבודות ולהפוך את הפעולה ואת החומר לתערוכה חדשה. אני מסוגלת לשרוף ולהשתמש בשריפה כאתר יצירה, אני מסוגלת לחזור לעבודות אחרי שנים ולעבוד עליהם שוב ומחדש כאילו אני אומרת שהן גדלות, משתנות, מתפתחות יחד אתי ואני מסוגלת גם להשאיר אחרות ולא לגעת בהן. ובעיקר אני תוהה לדעת, אם עבודות אלה גם הן יגיעו ביום מן הימים לאגף הזה של שוק הפשפשים כעיזבון שנעזב והתעצב.

בינתיים החלטתי שהמרחב הווירטאולי יכול להיות סביבה טובה להציג בה תערוכה מחודשת. תערוכת צילום של התמונות העזובות.

ועכשיו בתערוכה זו שאני מציגה כאן, כבר לא הציור הוא זה שמוצג אלא צילום שנושא עמו את סיפורו של הציור – הציור שנעזב, שנאסף. ואני מתנחמת בידיעה שמחר אולי יבוא מישהו חסר יכולת כספית גבוהה, עם טעם אמנותי טוב, עם רצון לתלות על קיר ביתו יצירה כל שהיא, והוא יפדה את הציור ממקום שבתו החדש ויניח אותו אחר כבוד על קיר ביתו ובכך הוא שימח את עצמו והחזיר חיים ליצירה שלמדה לדעת שהנה עדיין  יש מישהו חפץ ביקרה.