Reply to comment

במסגרת היותי חברה באנ"י (איגוד נשים יוצרות ישראל) הוזמנתי להשתתף בתערוכה בנושא 'אדם טבע ונוף' שהתקיימה במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב. תערוכה משולבת של ציור ושירה. הגשתי את שירי 'על הטבע ועל האנושי' ואת הציור 'נשות מדבר' – שניהם התקבלו לתערוכה.

ומעשה שהיה כך היה. הגעתי ביום הפתיחה המכובד ויו"ר אנ"י מקבלת את פני בשמחה רבה ולוקחת אותי בידי לראות את המקום שבו תלויה עבודתי, בכוונה להראות לי נוכחותה ועוצמתה. הגענו למקום המצופה ועמדנו שתינו נדהמות לראות את ה'אין'. הציור לא היה שם. המומה ונרעשת היא כמו גם אני, היא החלה במרדף ובחיפוש אחר הציור (שגודלו 200X90) – לא תגידו מחט בערימת שחת. פתחנו בטריקה דלתות, רצנו לחדרים הסמוכים והציור נבלע בערך כמו קורח ועדתו. אין ציור ולא רק זו גם זו, איש אינו ידוע להגיד היכן הוא נעלם.

 נשות מדבר - 1997 - נורית צדרבוים. מתוך התערוכה 'אדם ,טבע ונוף' - במוזיאון בית התנ"ך

ניגשנו למנהל המוזיאון שאמר שאינו יודע במה מדובר. ישבתי שם חסרת אונים, נבוכה ונרגזת, כועסת ונעלבת ולא ידעתי את נפשי וגם לא את הציור שנעלם. אחת החברות ניגשה לאוצרת על מנת לברר איפה באמת נעלם ציור כל כך גדול, ומה קרה. והאוצרת ענתה באדנות ובחשיבות מאין כמוה 'ציור עירום לא בבית ספרינו'.............

שנים שאני מציגה בתערוכות, מלמדת אמנות, שימשתי כראש חוג, למדתי מוזיאולוגיה ועסקתי באוצרות – תשובה כזאת מימיי לא שמעתי. ובכל זאת, שאלנו, איפה הציור? שם, היא ענתה, מונח בחדר אחר. כל עוד נפשנו רצנו אל החדר האחר ומצאנו את הציור עם כל הנוכחות שלו מונח בחדר מכובד ביותר ויושב שם בשמחה ובעל כורחו גם בין שני ציוריו של אורי ליפשיץ שבאותו זמן כמעט גם הלך לעולמו.

לרגע קט התנחמתי כסוג של נחמת שוטים, ואמרתי טוב, בחברה טובה אני, גם עבודותיו של סזאן היו בסלון המודחים. ציורי הודח ולא בשל איכותו הגרועה, שכן הוא לא כזה, לא בשל שהוא לא מתאים לנושא התערוכה (להיפך הוא מתאים מאד שהרי התערוכה עוסקת בנושא 'אדם טבע ונוף' ואילו ציורי זה מצד אחד נקרא בשם 'נשות מדבר' ומצד שני הוא מתכתב באיזשהו אופן עם שירי שגם הוא מוצג בתערוכה). הציור הודח משום שבתערוכה הצדקנית הזאת שנמצאת בבית התנ"ך שאותו האוצרת הגדירה "בית ספרינו" – לא מוכנה לתלות ציורי עירום.

כאשר חמתי שככה, הלכתי אל האוצרת לשאול מדוע לא הודיעה לי על כך, הרי הגעתי לפתיחה מחיפה הרחוקה, הרי נשאתי בהוצאות של הובלת הציור. והיא ענתה לי באותה אדנות ודעתנות. לא ידעתי שכך נראה הציור, פתחתי אותו מהעטיפה רק אתמול ערב התלייה......

ובינתים מעז יצא מתוק. הציור שלי ישב אחר כבוד באולם מכובד של תערוכת של ציירים מכובדים ונחשבים. וגם בתערוכה עצמה רצו המבקרים לראות את הציור "המודח" יושב בגלריה אחרת בחברה טובה, כמעט נבוך ולא על הדחיה אלא הכבוד האחר שנפל בחלקו, שלא בכוונתו, שלא בכוונתי ואפילו שלא בכוונת האוצרת.

©  כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים