Reply to comment

"אהבתי את הנשים החזקות האבניות האלה" כותבת אלי המשוררת אסתר ויתקון "שהן חצובות מסלע החיים וההתמדה בתנוחה של מנוחה לקראת הזרימה והעבודה בגוף בנפש וברוח הממתינה להן".

הנשים החזקות האלה, לא רק חצובות מסלע החיים, חשבתי לעצמי תוך שאני בוחנת אותן ומסכימה עם אמירתה של ויתקון. הן משוחות בצבעי הכחול והצהוב.

קאנדינסקי כבר לימד אותנו משהו על תכונות הצבעים ועל משמעויותיהם הרגשיות והרוחניות.

הוא נהג לכונן את חלוקת הצבעים לשתי מחלקות גדולות, בהתאם לעקרון הקוטביות, אבל בו בזמן הוא גם מבקש לאמוד את מידת הקרבה ביניהם לפי הגדרתם המסורתית כצבעים ראשוניים ומשלימים.

קאנדינסקי אינו מתייחס להיבט הסימבולי של הצבעים אלא על צורת התבוננות שאותה הוא מגדיר כאופטית-פסיכולוגית וטוען שהתבוננות זו היא הגורם המכריע להבנתם. לצבע, על פי גישתו, יש השפעה פיסית טהורה על העין והיא מייצרת תחושה גופנית שטחית ובעקבותיה באה מיד ההשפעה השנייה והמשמעותית יותר והיא ההשפעה הנפשית.

הצבע נוגע בנפש, אומר קאנדינסקי ומסביר שהשילוב בין ההתבוננות החושית גופנית של העין ובין ההשפעה שלה על הנפש הוא זה שמייצר את אותה רעידה נפשית הכרחית שהודות לה נוגע הצבע בנפש.

קאנדינסקי בספרו 'על הרוחני' - מתאר את הצבע הצהוב כארצי טיפוסי, אין לו עומק רב, והוא מטבעו משרה אי נוחות, הוא עוקץ, מרגיז, ולפעמים אף מעורר תחושות של אלימות. מבחינה סימבולית, ובזיקה למצב הרוח, הוא יכול אף לבטא שיגעון, זעם משתולל ואף קנאה. גיתה בשונה מקאנדינסקי טוען שהצהוב הוא הצבע הקרוב ביותר לאור ולכן הוא עליז קליל ומתוק.

הכחול, לפי קאנדינסקי (שם) הוא צבע השמים, קורא לאינסוף, מעורר כיסופים לטהור ולעל חושני. לפי התיאוסופים מעורר הכחול רגש דתי, שמימי. ומבחינה סימבולית הוא מעורר רגיעה ומוביל למלנכוליה ולחלום בהקיץ.

קאנדינסקי כותב שהכחול והצהוב הם שני צבעים מנוגדים בכל תכונותיהם האופייניות ואינם נפגשים לעולם "תהום מפרידה ביניהם" – הוא טוען ואת זאת הוא מתאר אף בטבלה שבה הוא מציין את התכונות הכל כך מנוגדות בין שני צבעים אלה.

זה (הצהוב) הוא צבע אקסצנטרי, כצבע שנע מפנים אל החוץ, אל המתבונן. צבע שמתקדם, ולפי דבריו מתקדם כלפי מעלה, אל גבולות העולם הבא ומייצר מתח חיצוני. התפוצצות, אגרסיביות, עקשנות עזות ושיגעון. הוא צבע אקטיבי, צבע חם. קאנדינסקי רואה אותו כצבע חיובי, חומרי ואולי אף גברי.

לעומתו הכחול הוא צבע קונצנטרי כלומר נסוג ונע כלפי פנים, כלפי המרכז . מתאר מתח פנימי, מופנם מעבר לגבולות, הוא מתאר רתיעה, בידוד משהו בכיוון ההשתבללות (חלזון). הוא פסיבי, שלילי מופשט ואולי נשי.

קאנדינסקי ממשיך ומתאר את הקוטביות שבין שני צבעים אלה גם בהתייחס לתחושות ששני צבעים אלה יכולים לעורר באמצעות החושים ובהתאם גם לעקרון הסינסתזיה (סינסתזיה היא דרך להשתמש בחוש אחד ובאמצעותו לעורר חוש אחר – למשל הצבע מעורר את חוש הראייה אך דרכו ניתן לחוש גם ריחות או צלילים).

כך הוא מתאר את הצהוב ביחס לחוש המישוש כקשה. ביחס לחוש הטעם כחריף וחומצי, ביחס לחוש הריח כחריף (כמו בצל, חומץ וכו') וביחס לחוש השמיעה כבעל צליל חד ונוקב וביחס למוסיקה הוא מתאר את החצוצרה כצהובה וצליליה חדים.

הכחול הוא רך ופשוט, ללא התנגדות. חסר טעם כמו תאנים טריות, ריחני כמו הסיגלית, נמוך ומסוגר כמו הקוקייה וכלי הנגינה שעליו מרמז הכחול הוא העוגב בעל הצלילים העמוקים.

בספרו על הרוחני מתאר קאנדינסקי את הצהוב כמי ש"מעורר צלילי חצוצרה וגם קול תזמורת רעשנית ומחרישת אוזניים" ואילו צלילי הכחול "עשרי ומגוונים יותר. כחול בהיר דומה לחליל, כחול כהה לצ'לו וככל שהוא מעמיק יותר הוא "נעשה דומה יותר לצלילים הנפלאים של הקונטרבס ובצורה עמוקה וחגיגית אפשר לדמות את הצליל של הכחול לצלילו העמוק של העוגב".

ובציור שתי הנשים שאותן תיארה ויתקון כנשים אבניות יושבות זו מול זו כמו מציבות את הכחול מול הצהוב ובו בזמן שתנוחת ה'מול' מייצגת אולי את הקוטביות כל אחת מהן ממזגת בתוכה את הקטבים, את הניגודים שבין הכחול והצהוב. המיזוג בין הקטבים הופך את המפגש ביניהם לשלמות.

אפשר לדמות את הישיבה זאת זו מול זו לסוג של השתקפות זו משקפת לזו את עצמו. כמו שאמר קוהלת (משלי כז) "כמים הפנים לפנים כך פני אדם לאדם" ובכך כיוון לומר שהפנים שאליהם מביט האדם , פניו של הזולת משקפים לו (כמו מים) את עצמו. ובמילים אחרות מה שאדם מוצא כמשתקף לו מעם זולתו למעשה מספר לו את עצמו ועל עצמו.

הצהוב והכחול מייצגים תכונות, מאפיינים, ואף מבטאות מצבים חושיים שונים וכאמור מנוגדים זה לזה. האם אלה יכולים לשכון יחדיו?

שתי הנשים הם למעשה הצורה שבה ניתן לראות השתקפות של אדם לעצמו שבו הוא לומד להכיר ולדעת את הניגודים שמתקיימים בו, ניגודים שההכרה בהם הופכת אותו לאדם שלם. יונג מסביר שהשלמות מורכבת מהיחס שבין הקוטביות. החלקים המנוגדים שבאדם הם אלה שעשויים ליצור אצלו קונפליקטים כל עוד לא יכיר אותם, לא יכיר בהם ולא ידע להכיל אותם.

הכחול והצהוב על כל התכנים שהם מכילים הן כסמלים והן כמוליכי חושים ורגש למעשה מייצגים כאן את המפגש בין החלקים השונים של האדם, שמרכיבים את חלקי האני. השימוש בצבעים אלה כצבעים בלעדיים בציור שבו גם מופיעות שתי דמויות יכול לשמש כמטאפורה לשיח פנימי אישי בין האני לעצמי, בין האדם לחלקים השונים שמתקיימים בו ובין הניסיון לחבר ולגבש ביניהם ליצירת אני שלם מכיל ומוכל. הניגודיות שלהם, אפשר לומר, מחפשת את הדרך לחבור ביניהם ולהשלים זה את זה. יונג ממשיל זאת לזרימה הסימולטנית של היום והלילה שיוצרים יחד את היממה השלמה. הלילה שמגיע מיד עם תום היום ולהיפך כל אחד נוגע מעט בחלקו של האחר ורק כך הם יוצרים יחדיו את היממה השלמה – זו שמכילה את סמל הניגודים (לילה ויום).

אלה הן הנשים שעליהם כתבה ואמרה המשוררת ויתקון  "שהן חצובות מסלע החיים וההתמדה בתנוחה של מנוחה לקראת הזרימה והעבודה בגוף בנפש וברוח הממתינה להן" – שתיים שהן אחת.

 "נשים אבניות משוחחות בכחול וצהוב" - נורית צדרבוים - 1987

©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים