המקרה של נועה

"אני רוצה ללכת קדימה. אני רואה את העור המתבלה, את הזיקנה מול הצעירות. אני רואה התחלה של קמטים ובליי מול חיות ונעורים בראש. יש הפרדה מאד ברורה אני רואה, ועיניים שמביטות ורואות את ההשתנות והחילוף שנמצאת ברקע. אני ממשיכה ללכת קדימה בצד הזקנה. אני ממשיכה להיות ברוח צעירה ממקום יותר שלם. יותר נינוח, יותר בוגר. וזה בסדר. גם השפה, אני חיה ולומדת לחיות בשלום עם מה שאני לא יכולה לשנות. יוצא לי להגיד תאבת חיים"

"ואפשר לצאת מהמסגרת ולחזור אליה ולראות . המסגרת שומרת ומגינה.

"עשיתי את העיניים עם שפיצים, מה שאני לא נוהגת לעשות. כלומר הזווית של העין מחודדת. החלטתי לפרוץ עם הגבות, להרחיק להגדיל לתת להם להתפרע. אחר כך עשיתי את האף והייתי מאד מבסוטית ממנו. הוא היה רק לבן. קצת לבן כזה שהתלכלך לי מהפלטה וזה היה מאד טוב בעיני. אחר כך עשיתי את השערות שהתחברו באותה משיכת מכחול לריסים. לא היה הבדל, זה היה באותה עצמה ובאותה אנרגיה".

"אני רואה מבט מבוהל בעיניים. משהו מלנכולי, טרוד, תוהה. שפתיים חתומות.

יש כאן סערת נפש שנמצאת בחצי התחתון של הפנים כמו לדבר או לא לדבר, לחשוף או לא לחשוף. החלק העליון יותר רוחני, שקוף יותר, חלול, פתוח והחלק התחתון יותר ארצי, גשמי עם איזושהי סערה, מערבולת".

"תגידי אם היית חושבת ורואה שהציור שלי דבילי ואינפנטילי וילדותי היית אומרת לי את זה?"

" אולי הדרך שאני מתעקשת לצייר פעם אחרי פעם באופן פתוח, רחוק מהמציאות עד כדי אבסורד כדרך של הגנה מפני חוסר ידע ולבטא את מה שאני רואה. אולי כמגננה?, כדרך התמודדות – מלחמה מול הקונוונציה, הידוע והב

רור. מן התרסה".