לא נגמר לי הסוס - ואיך זה לעזאזל קשור לאמנות ?

 

 

 

"סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית" הוא שם היצירה/פסל/מיצב שיצרתי בשנת 1998 ואשר הוצב  על קיר חזיתי ברחוב ראשי בשכונת וואדי ניסנאס בחיפה. היה זה חלק מהפרויקט הרב שנתי 'החג של החגים' שמתקיים מאז 1994, בשכונה ערבית רבת קסם  בלב העיר חיפה.

"סוס עץ: שח – מ(ע)ט" זה שם היצירה המוצגת בימים אלה בגלריית 'הציפור הכחולה' בפתח תקווה, בתערוכה שנקראת 'קסם השח – מט'.

 

 

 

 

 

שתיהן יצירותיי - על מה שקרה לאותו סוס ברווח שבין שני אלה אספר כאן.

 

פרויקט 'החג של החגים' הוא אירוע רב שנתי חשוב שמייצג רב תרבותיות ודו קיום, שאומר משהו חשוב על העיר חיפה, ועוד משהו חשוב על האמנות ועל כוחה של האמנות לשמש שפה מגשרת בין תרבויות ובין אנשים – בבחינת תרבות מייצרת תרבות. לא ארחיב לספר על כך כאן, ניתן ללמוד על פרויקט זה במקורות אחרים. אך הוא יהיה כאן נקודת המוצא ממנה אצא לתאר תהליך ודרך של יצירה ושל יוצרת. מסעו של 'סוס העץ' יהא גם מסע שיוביל אותנו בשבילי האמנות והחיים על כאן ועכשיו, על כאן ואתמול ואולי גם על כאן ואחר כך.

"סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית" במקור זו כותרת המאמר של ארנסט גומבריך, מי שנחשב ובצדק כאחד מגדולי חוקרי האמנות בזמננו. שאלתי שם זה ליצירתי.

 

הכול התחיל כאשר אוצרת התערוכה דאז חנה קופלר, קבעה שהנושא המאגד, ל 30 האמנים הפלסטיים שאמורים להשתתף בתערוכת החג של החגים, יהיה:  60 כוח סוס'. כאחת המשתתפות שכבר קנתה לה שם ושבת בפרויקט זה, וכמי שמאד מזוהה עם הוואדי המיוחד על סימניו האוריינטליים, כפי שניתן לראות בפרויקטים קודמים שביצעתי (חפשו באתר www.nuritart.co.il-  - תערוכות/החג של החגים), הנושא הזה, כלומר סוס, לא נראה לי. לא הובן למה סוס? מה לנו ולסוס בהקשר זה? זאת למרות ההצהרה היפה של האוצרת, כפי שכתבה:

" לאורך כל ההיסטוריה כולה, שמור מקום של כבוד לסוס באתוס הלאומי של כל אומה ואומה, ואמנים רבים בכל הדורות התמודדו עם דימויו וסימוליו השונים. מהלכי מלחמה ופיוס, ניצחון וכניעה, שלום ועבודה, אקטים של גבורה, תחרות, אצילות, כוח וחולשה, יופי ואהבה ואף חיים ומוות...כדימוי מוביל לתערוכה זו נבחר הסוס, שבאמצעותו מימש כל אמן מבין המשתתפים את רעיונו הוא.. ובהשראתו נתן כל אחד מהם ביטוי למכלול ההיבטים הכרוכים בייצוגו" (חנה קופלר).

נשמע טוב אמנם אבל זה לא דיבר אלי וגם לא שכנע – לפחות כך היה בתחילה.

כי מה לי ולסוסים? לבד מהעובדה שרכבתי על סוסים בשנותי הצעירות יותר, ועודני אוהבת לרכב. מעולם סוסים לא העסיקו אותי כאמנית וכיוצרת. מעולם לא נדרשתי לצייר סוסים, מעולם לא חשתי צורך בכלל לעסוק בחיות כאשר אני עומדת מול הבד הריק.

אז מה אני עושה?

 

זה היה המקום שבו נכנסה שאלת האמת שלי.

מהו המקום שלי כאמנית יוצרת?

האם אני מצליחה להשתלב בפרויקט החג של החגים, שהוא פרויקט חשוב בעיני, גם כשהנושא הספציפי לא מדבר אלי?

האם יש לי מה לומר בהקשר זה?

האם האמירה שלי חשובה?

תורמת? למי?

למה?

כן. אלה שאלות שאני שואלת את עצמי כשאני ניצבת לפני משימה, בין אם המשימה הופנתה אלי על ידי מישהו מבחוץ בין אם אני היא המפנה שאלה זו לעצמי.

 

היה לי חשוב להמשיך להיות חלק מאירועי האמנות בוואדי ניסנאס בחיפה בפרויקט החג של החגים, האמנתי בפרויקט הזה, אהבתי אותו מאד. אווירת הוואדי הייתה קסומה וייחודית, הרגשתי שם בבית בין הקפה וההל, הקירות המתקלפים, הסורגים המסוגננים, השוק ואווירת הדו קיום המיוחדת שנרקמה סביב אמנות ויצירה. בגינות, במרפסות, על הבתים על הגגות בחדרים. בעבורי זה היה מוזיאון רחוב שעושה היסטוריה. היה לי חשוב כאמנית לקחת חלק בפרויקט. כן אגו של אמן, להיות אחת מתוך קבוצה של אמנים שמקבלת במה, חלל, ומקום ליצור ולהיות. אלה חייו של אמן.

האם אעמוד מנגד?

האם הסוס הוא יהיה זה שיוריד אותי מגב התערוכה?

אז מה עושים עם הסוס הזה?

כי באמת מה לי ולסוסים?

 

זה רגע מכריע בחייו של אמן, כאשר הוא שואל את עצמו,  שאלה כגון:

האם אני מוכר את עצמי בנזיד סוסים ולו כדי להיות שם?

והתשובה היא כן.

אני אהיה שם, כי אני רוצה וצריכה להיות שם, ואת הסוס שלי אני כבר אמצא. קודם אני שם. אחר כך נראה מה עושים עם הסוס.

 

היום, לאחר 15 שנה, אני יכולה לומר כפי שכתבתי כאן בראש דבריי, 'לא נגמר לי הסוס', ועוד אני יכולה לומר שטוב, טוב שלא החלטתי להתקפל מאימת הסוס בבחינת אויב שאם לא אנצח אותו לפחות אצטרף. ברגעים אלה סמכתי על היושר האמנותי שלי, נתתי פקודה למוח להתחיל לחשוב, להפעיל את המנגנון היצירתי שלי, לחשוב על דברים אחרים, יגיע הרגע שהמוח, זה שיושב באונה הימנית, יחזור אלי עם התשובה הנכונה.

ידעתי שעלי לחבר בין שלושה מרכיבים. אני (היוצרת), הסוס, והוואדי. כך נולדה השאלה.

מה אני היוצרת יכולה לעשות עם סוס בוואדי?

וכמו שכבר ידוע הרי בשאלת חכם כבר נמצאת חצי תשובה. כך הוגשה לי מחצית התשובה על מגש השאלה.

כך הבנתי, שאני כיוצרת צריכה למצוא את הסוס הנכון שיוכל להגיע לוואדי. ועוד, ידעתי שהסוס שיגיע לוואדי מטעמי, ובעזרתי האדיבה, יהא סוס שיש לו אמירה, יהיה עליו למסור משהו, באופן גלוי או סמוי או שניהם יחד. אחת היא לי,  הנוכחות של הסוס (היצירה שלי) בוואדי ניסנאס לא תהיה סתם כי שמתי סוס בוואדי, כי קופלר אמרה סוס.

הסוס שלי יהיה סוס שאם הוא כבר הגיע לשם, תהיה לו הצדקה, סיבה ומטרה.

 

רגלי נשאו אותי לגבעות שיך אברייק, ליד בית שערים, ליד טבעון – שם נמצא פסל הסוס הידוע שהוקם כאנדרטה לזכרו של אלכסנדר זייד, השומר שנרצח על ידי ערבי טרם קום המדינה. סיפור ידוע, חלק מההיסטוריה של תקומת מדינת ישראל. גדלתי על הפסל הזה, בעצם על השיר הזה 'על גבעות שייך אבריק'. עמדתי מולו, וסובבתי אותו מעגל שלם, 360 מעלות, כשאני מצלמת סביב סביב כמעט מכל מעלה במעגל.

"זהו לקחתי את הפסל" אמרתי לעצמי כשאני חוזרת לשולחן העבודה שלי מצוידת בעשרות צילומים. "עכשיו הסוס אצלי". תאמרו, "איך"? הרי הוא נשאר שם. "אכן, נשאר שם. אבל לי יש את הדימוי של הסוס (הצילום), גם זה משהו".

                 

          

 

 

   

חלק מתוך הצילומים שעשיתי בגבעת שיך אבריק - הפסל

 

הכוונה והמטרה היו להביא את אלכסנדר זייד לוואדי. כן. אם מדברים על דו קיום, ואם מדברים על אמנות משכינת שלום, ואם מדברים על יצירה כמקור לשיח, אזי אני רוצה להביא את אלכסנדר זייד לצעוד ברחובותיה של השכונה הערבית ששוכנת בלב חיפה, כשהיא מצד אחד פצע פתוח נושא זיכרונות ומצד שני היא מופת ודוגמא לחיים בדו קיום. אז אני רוצה לגרום לכך ש"השומר" זה שנרצח על ידי ערבי, יבוא עכשיו רכוב על גב סוסתו בשערי הוואדי.

ואני שואלת " איך יבוא? הוא איננו?

ואני עונה לי "יבוא הדבר שמייצג אותו, הפסל"

ואני שואלת שוב "אבל איך יבוא? איך אפשר להביא את הפסל"?

ובכן, נכון. זאת השאלה. זו השאלה שהייתי אמורה לשאול את עצמי, וכאן נכנסת האמנות.

 

איך אני יוצרת יצירה שבאמצעותה אני מביאה את אלכסנדר זייד רכוב על סוסו לוואדי?

מה שאי אפשר לעשות אני כבר יודעת, ידעתי מהרגע הראשון. עכשיו תפקידי להמציא את האפשר.

זה המקום שבו האמנות נכנסת, זה המקום שבו יש לה תפקיד, זה המקום שבו אני עומדת לרשות האמנות והיצירה, כמי שאמורה להוציא מהכוח אל הפועל – הרשות המבצעת של מה שיעלה ממוחי המתייגע, המתעתע – זה שמחפש את הדרך הנכונה.

מן הראוי לציין ולהזכיר, שכאשר דברתי עם האוצרת על הרעיון להביא את 'זייד' לוואדי, היא הביעה חשש.

"זה קצת מסוכן, לא"? היא שאלה.

"זה ירגיז, לא"? הוסיפה לשאול.

"אבל אני מדברת על פיוס" אמרתי והתעקשתי.

"אבל זה יכול להתפרש כסוג של התרסה, של ניצחון" הוסיפה מטעמה.

נכון. הכול תלוי במתבונן, במפרש, בנקודת המוצא שלו, בעצם זה לא בידיי. אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה, הפרשנות פתוחה וחופשית, אין לה גבולות וגם לא מגבלות.

 

"אני מביאה את 'זייד' לוואדי", זאת כבר החלטתי, אין לי סוס אחר שאתו אני מזדהה שאוכל להביא כיצירה לפרויקט זה. זה הסוס שלי. והוא יהיה בוואדי. ובשביל זה יש לי אמנות, בשפתה אפשר לומר הכול, גם אם האחר לא יבין או לא יידע. אעשה משהו חתרני. כולם יאהבו, כולם יתפעלו, כולם יסכימו ורק אני אדע שזה 'זייד'. ולא רק אני. כל מי שישאל, אם ישאל. אם ירצה לדעת. וכל מי שיקרא, אם יקרא במקומות שבהם אכתוב על כך. ממילא אני כבר יודעת שאמנות זו שפה שבזמן שהיא מגלה היא גם מסתירה, ובזמן שהיא לכאורה חושפת היא גם מצפינה (מלשון צופן).

כל הסיפור הזה מסופר, כדי להגיע ליצירה 'סוס עץ או שרשי הצורה האמנותית' ולהמשיך ולספר מה קרה הלאה, משום שאלכסנדר זייד שכן הגיע לוואדי באותן שנים בדמות עבודת המיצב שלי שנקראה 'הפרש הכחול' – היה הטריגר לשלב השני של היצירה 'סוס עץ וכו'.

 

אז איך אני מחברת בין אני היוצרת, הסוס, והוואדי?. והנה התשובה.

 

שנים קודם לכן הצגתי, בוואדי, באותו פרויקט (החג של החגים) סדרה גדולה של קולאז'ים שנוצרו מצילומי חזיתות, ספים, מרפסות, סורגים וחלונות שצילמתי שם. אלה היו המאפיינים הארכיטקטוניים של הוואדי, שכונה ים תיכונית, עיר ערבית. אלה משכו את תשומת ליבי. הם היו מקורות ההשראה ליצירתי. בקולאז'ים יצרתי חיבורים שונים ומרקם חדש. לגוף עבודות זה קראתי 'מראות בוואדי' -  יצרתי לוואדי מראה חדש.

להלן סרטון שמציג את הקולאג'ים שיצרתי בוואדי באירועי החג של החגים בשנת 1996      

קולאז'ים אלה היו הבסיס ליצירה החדשה (המיועדת לפרויקט '60 כוח סוס' ).

בשנת 1998 עיבדתי אותם מחדש ובתוכם שתלתי את דימויי הפסל של 'זייד' – פרש רכוב על סוס.   

   

   

כך יצרתי מצבים חדשים שבהם 'זייד' צועד בוואדי, בטכניקה מעורבת של צילום' ציור/הדפס. בסדרת עבודות אלה הדימוי של פסל הפרש הוא המוטיב החוזר – פרש רכוב על סוס צבעו כחול. לגוף עבודות זה קראתי בשם "הפרש הכחול'.

הצבע הכחול הוא הצבע שמלווה אותי כצבע דומיננטי החל מהשנה הראשונה שבה עבדתי בפרויקט הוואדי. צבע ים תיכוני שמתאים לשכונות במזרח התיכון.

 

עבודות אלה הודפסו על יריעות ענקיות (עמידות בתנאי חוץ) ואלה נתלו כמו כביסה על אחת המרפסות ב מרכז הוואדי.

להלן סרטון שמראה את המיצב

 

 

 הבאתי את 'זייד' לוואדי והוא מככב בגוף עבודות ששמם הכולל הוא 'הפרש הכחול'.  אלה היו תלויות על המרפסת ארבעה חודשים, שורדות את ימי הגשמים הנוראיים באותה שנה, ואחר כך את השמש. כן, זו עבודה חתרנית, בכל מובן אפשרי. אני התכוונתי לפסלו של אלכסנדר זייד, הוצאתי את "הכביסה" החוצה. בעבור העוברים ושבים, תושבי השכונה, הצופים שהגיעו מכל קצווי הארץ והאוצרת, עבודתי התאימה נפלא לנושא '60 כוח סוס', משום שמה שהם ראו שם זה פרש כחול רכוב על סוס כחול בין מבנים אוריינטליים, ספים וסורגי חלונות אורנמנטים.

 

יש שרואים יצירת אמנות ושואלים את עצמם אם היא יפה, או טובה, או איך הצייר עשה מה. ויש שיראו יצירת אמנות וישאלו למה? מה זה עושה כאן? מה זה רוצה לומר? ולמה ככה? – אלה שואלים את השאלות הנכונות, וסביר להניח שאם שואלים, אז גם מוצאים תשובה, משום שהתשובה מוטמעת כבר שם.

 

השם שנתתי ליצירה 'הפרש הכחול', גם הוא לא היה תמים כל כך. כל מי שמצוי באמנות מכיר את קבוצת הציירים האקספרסיוניסטיים שקראה לעצמה 'הפרש הכחול'. קבוצת זו נוסדה ב 1911 וכללה אמנים כמו  פרנץ מארק (1880 - 1916), ואסילי קנדינסקי (1866 - 1944) פאול קליי ועוד. הקבוצה קיבלה את שמה מתוך אגדת  הילדים 'הפרש הכחול' המספרת על אביר היוצא לתקן את עוולות העולם. כמוהו הרגישו חברי הקבוצה שעליהם ליצור זרם חדש ולתקן את העולם מכבלי האמנות המסורתית. בין השאר הקבוצה היללה את אמנות הילדים ואת האמנות הפרימיטיבית. הקבוצה הוציאה את "אלמנך הפרש הכחול" ובו הציגה יצירות פרימיטיביות, צילומים של אמנות עממית וציורי ילדים (בהשפעתו של פאול קליי). בתערוכות שארגנה הקבוצה הוצגו, לצד עבודותיהם, גם ציירים מודרניסטים אחרים כגון פאבלו פיקאסו, ז'ורז' בראק ורוברט דלונה. חברי הקבוצה דגלו בגישה האומרת ש"הרוח היצירתית חבויה בתוך החומר" (קנדינסקי), והצורות והצבעים הם הביטוי החיצוני של אותה רוח.

 

כאשר קראתי לעבודה זו 'הפרש הכחול' ברור היה לכל מי שאכן מצוי בשפת האמנות, שמצד אחד אני מכוונת פשוטו כמשמעו לצבע הכחול, הים תיכוני, שליווה אותי כל השנים בהם יצרתי ועבדתי בוואדי ניסנאס, שהוא גם צבע הרוכב וסוסו ומופיעים בעבודות שאותן הצגתי. אבל כשם שיש פשט יש גם דרש, ובעבורי יצירת אמנות היא טקסט פרשני כמו כל טקסט אחר, אלא שהוא טקסט חזותי. כשאני מעיזה "ברוב חוצפתי" לקרוא ליצירה שלי 'הפרש הכחול' זה ברור שיש כאן הדהוד ורמיזה לאותה קבוצת אמנים נועזת, מתריסה, שבאה לומר לעולם, באמצעות האמנות, עוד משהו ואחר.

כפי שכבר הובן, העזתי גם אני. הבאתי את 'זייד' לוואדי, בלי שהרגישו, בלי שהרשו לי, ותליתי אותו על מרפסת מרכזית.

עוד יש לזכור  שקבוצת 'הפרש הכחול' שאלה את שמה מאגדת האביר שיצא לתקן את עוולות העולם.

האביר שלי במקרה הזה היה 'זייד' שהרי נתבקשתי לעסוק בסוסים, גם אני ביקשתי ליצור מטאפורה שמדברת על תיקון.

 

ואני כבר עמוק בתוך העניין ומהמקום שבו לא ידעתי מה לעשות, שבכלל שקלתי הצטרפות, שחששתי לעשות שקר בנפשי היוצרת, הרי שאני כבר עמוק בפנים. ולא לא הסוס הוא זה שמעסיק אותי, אלא המסרים שאני מנסה להעביר באמצעותו. הסוס, במקרה הזה, היה בעבורי דימוי וצורה שאמורים להוביל את הרוח, הוא הטריגר שבעזרתו העברתי את רעיונותיי. בדומה לאותה חבורת אמנים נועזת שגם הם במקרה הזה שימשו כרמז וכמטאפורה.

 

בעודי עמוק בתוך העניין, ובעוד הסוסים כבר הפכו להיות חלק מובנה בתהליך היצירה שלי, מעיין היצירה מתגבר, הדימויים צפים ועולים אתם גם הרעיונות ואתם ההקשרים. את חלקם אני מבינה מיד חלקים אחרים עדיין אינני מבינה אבל מוחי כן. כי זאת יש לדעת, המוח מקבל החלטות, ומייצר הקשרים עוד לפני שהדבר צף ועולה לעולם המודע (על פי מחקריים מדעיים).כפי שנמסר במחקרים מדעיים.

 

קבוצת 'הפרש הכחול' – האמינו באמנות ילדית, ציור חופשי שמבטא עולם פנימי, וכך נזכרתי גם אני, תוך כדי עבודתי ב'סוס העץ' הילדי. החלטתי להרחיב את הדיאלוג בין היצירות שלי בפרויקט זה.  בחרתי  להתבסס על 'סוס העץ' הילדי, הדמיוני שבו ראש הסוס מחובר למקל של מטאטא.

 

יצרתי דגם של ראש סוס שטוח וממנו בניתי סדרה של  ראש הסוס כמוטיב ודגם שחוזר על עצמו ומקל המטאטא מחבר ביניהם. התקבלה שורת ראשי סוס מורכנים, מקל מחבר ביניהם כאילו עומדים הם בקצה אורווה. הפסל הוצב על קיר מקושת מול  "הכביסה" שנקראה'הפרש הכחול'.  

 

לעבודה זו קראתי כאמור "סוס עץ או שרשי הצורה האמנותית" – ובכך רציתי לומר עוד משהו על אמנות. גומבריך במאמרו מבקש לבחון שני אספקטים יסודיים של הדמות החזותית; 'אספקט קונצפטואלי' או קונצפטואלי - פונקציונלי' שאינו תלוי בקליטה מדויקת או בתיאור מפורט של המציאות. הוא מביא דוגמא את סוס העץ, שכן לסוס העץ הראשוני אין כלל דמות סוס, אך ניתן לרכב עליו. נכונותו של הילד להסתפק במבחר תמציתי של פרטי צורה מינימאליים כמזהים את האובייקט ואת הפונקציה שלו, מעניקה למקל המטאטא את משמעותו ותפקידו החדשים כתחליף קונספטואלי לסוס החי.

 

הבחירה בשם זה ליצירתי מרמזת ומהדהדת לעבר דיון רחב יריעה שמתקיים בעולם האמנות ואשר קיבל במהלך השנים פנים רבות.

ואני שואלת, האם סוס העץ שיצרתי הוא סוס?

או שהוא רק צורה אמנותית?

ואם נרחיק לכת ונחזור ל'זייד', האם זה 'זייד' בעבודת ה'פרש הכחול'?

או צורה אמנותית שנושאת בתוכה את הרעיון של 'זייד, האביר, ששב מההיסטוריה לרכב בשכונה הערבית לא כמנצח אלא בדמות מפייס ומתפייס'?

הבחירה שלי בשמות שנתתי לשתי עבודות אלה, מצביעה על כך שאני מנהלת כאן שיח עם אמנות, ועם המשמעות של האמנות כמובילת מסרים. הסוס שנכפה עלי, הפך בסופו של דבר להיות דימוי שבאמצעותו הצלחתי לומר את דבריי. ובכך פרעתי את השטר של עצמי, להיות נאמנה לאמת האמנותית שלי.

 

אלה היו העבודות וזה סיפורי עם הסוס שהתחיל והסתיים שם.

כך חשבתי.

 

תמה עונת 'החג של החגים' לשנת 1998. ובשנה שלאחריה כבר התבשרנו על נושא מאגד אחר.

פירקתי את המיצב, אספתי את ראשי הסוסים הכחולים, וכמו רבות מיצירותיי, גם הם ירדו מהקיר, אולי גם מגדולתם, נאספו, נארזו ונשכחו משהו.

 

אך לא.

לימים, אחרי שסיימתי את תפקידי כ'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות' במכללת הגליל המערבי, ולאחר שסיימתי גם את עבודת הדוקטור שלי, הקמתי ושיקמתי מחדש את הסטודיו. עברתי למקום אחר, נוח ורחב. ארזתי את כל כבודת יצירותיי שידעו ימים טובים של חשיפה ותצוגות, וגם ימים אחרים ורבים מאד של שכחה.

 

ומה אני עושה עכשיו עם אוסף ראשי הסוסים הזרוקים על רצפת הסטודיו החדש?

ידעתי שבעצם הם כבר עשו את שלהם. היה להם רגע אחד של הולדת. הזמן שלהם היה בתערוכת החג של החגים, בשכונת וואדי ניסנאס בחיפה ב 1998 כאשר הנושא היה '60 כוח סוס'. שם היה להם מקום, סיבה להיות, ונוכחות רבה. רגעים קצרים של תהילה ואכן היצירה אז ושם קצרה שבחים. היו אלה רגעים קצרים (ארבעה חודשים) שבהם הם נחשפו. היצירות עשו את שלהן וירדו אל מצולות השכחה, אין להן דורש ואין סיבה שמישהו ירצה אותם. הן התאימו רק לשם, באותו זמן. גם לא קרה שאיזה אספן אמנות יחשוב שזה פריט נדיר מאד שהיה רוצה אותו באוסף האמנות שלו. 'פרש כחול' 'פרש כחול' ובכל זאת אני אינני קנדינסקי.

 

ההתארגנות המחודשת בסטודיו החדש, גרמה לי לחשוב שאולי אפשר לתת לסוסים - שכבר עייפו מלהיות חפץ כאבן שאין לה הופכין - חיים חדשים. כך ביד חרוצה ונאמנה התקנתי אותם מחדש על הקיר החיצוני בכניסה לסטודיו. שורה של ראשי סוס עץ אדומים מרכינים ראש בפתח הסטודיו. שכן, בעוד אני צובעת עמודים, קירות, שלטים וכו' ראשי הסוס הכחולים משנים פנים, סיימו את התקופה הכחולה שלהם. זה כבר לא הסוס ההוא מהוואדי, עכשיו זה סוס שראשו אדום, עם כתם על המצח בצבע כתום.

 

הפעם, לפחות כמו שהבנתי באותם רגעים, זה לא מתוך אמירה או מסר כלשהו ולא מתוך כוונה, פרט לכוונה אחת בלבד, להתאים אותם לאווירה הצבעונית שמאפיינת את חזית הסטודיו שלי. והנה אני אומרת את האסור מכל, סתם קישוט. זה כבר לא הפסל שהוא היה. עכשיו  אלה הם ראשי סוס עץ שאולי רק מספרים מה שפעם הם היו. אלה הם ראשים של סוס עץ שמקבלים את פני הבאים לסטודיו ואף אחד לא מבין באמת, למה הם שם, ומה זה בכלל? יש שחושבים שזו בכלל כניסה לגן ילדים.

אז מה?

 

עובר עוד זמן, אני מתרגלת לקבלת הפנים הסוסית שמקדמת את פני בעת שאני מגיעה לסטודיו. הם שעשויים מעץ, לומדים להתמודד עם פגעי הזמן חשופים לשמש, לגשם לאור ולצל, ואני מתעדת ומצלמת אותם מדי פעם מזוויות שונות ובמצבי אור שונים.

 

בעוד סוס העץ עומד כך בשיממונו, אני מעלה אותו מדי פעם במחשבתי, שהרי אי אפשר שהוא יהיה שם כל כך נוכח וכל כך נשכח. אז לא. הוא לא. במהלך הקורס 'פסיכואנליזה וספרות' בו השתתפתי באוניברסיטת ת"א קראנו את שירו המרתק של נתן זך 'המוות בא אל סוס העץ מיכאל' "המוות בא אל סוס העץ מיכאל בהשכמת הבקר/ וסוס העץ מיכאל עדיין לא היה מוכן לגמרי/ ללכת איתו. בוא אתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו/ המוות, אבל סוס העץ מיכאל עלה בהרים וירד/ בבקעות. [...]// סַפֵּר את אגדת סוס העץ מיכאל./ ואיך אבוי לכולנו, יכול לו הצל (נתן זך 'שירים שונים, 1960)." דנו בו, ניתחנו והגענו לתובנות מעניינות (לא כאן המקום לפרטם, אך כדאי להכיר את השיר).

 

משם הגעתי דרך מקרה, או שלא, ליצירתו של יגאל תומרקין. ב- 1987 – הֵצְרֵף (אסמבלאז') טריפטיכוני 'סוס העץ מיכאל' יצירה שמגיבה לשירו של נתן זך. יצירה זו מורכבת מתגזירים של שלושה ראשי סוסים בצהוב, אדום וכחול (שלושת צבעי המודרנה) ביחד עם שברי תגזירים נוספים, אולי שרידי חלקיו של סוס-העץ. ליצירה חומרים ודימויים שונים, כאשר לכל חומר ודימוי משמעות סמלית עמוקה שבאה מתוך עולמו של האמן (לא אפרט זאת כאן). בשנת 1998 יצר תומרקין ציור אסמבלאז' נוסף והוא קורא לו 'סוס העץ מיכאל'. הפעם השמיט תומרקין מספר דימויים והותירבעיקר את ראש הסוס, צבוע באדום לוהט בתוספת סרט באותו צבע המשתלשל מטה במקביל לסרט נוסף, הקשור בקצה "מוט" והמסמן את גוף הסוס.

 

תומרקין ביצירתו, כפי שמסביר זאת חוקר האמנות וההיסטוריון גדעון עפרת, מתכתב גם הוא בשתי יצירותיו עם אמנים שונים, עם זרמים, עם היסטוריה של עם וגם עם סיפור אישי של אדם.

 

מצאתי לנכון להביא את ההקשרים האלה, משום שכחוקרת אינטרטקסטואלית אני אוחזת בגישה האומרת שטקסטים מתכתבים ביניהם ומנהלים שיח פנימי עמוק, כחלק מתהליכי תרבותיים שמתקיימים ומתהווים. חוקרים אינטרטקסטואליים, כמו למשל יוליה קריסטבה, טוענים שטקסטים מתכתבים ביניהם בין אם הפרשנים מזהים ויודעים זאת ובין אם לא. חוקרת אחרת אסתר אזולאי מרחיקה עוד יותר וטוענת שלטקסטים יש תת מודע משלהם. על כך אני מוסיפה ואומרת שלשיח הרב תרבותי, הרב זמני והבינתחומי שמתקיים בין טקסטים יש גם זכרון קולקטיבי ארכיטיפי. הדוגמא שהבאתי כאן מחזקת זאת. הנה כי כן, מצאתי "אחים" לראשי סוסי העץ האדומים שלי. ואני רק מצביעה על העובדות ועל התופעות מבלי להיכנס עתה לפרשנויות עומק שזה עניין בפני עצמו. מעניין, אך לא מעניינינו כאן.

 

ראשי הסוסים האדומים בפתחת הסטודיו שלי עומדים כמו שומרי ממלכת הסטודיו ולי היה נדמה שפרשת הסוסים תמה ונשלמה.

אך לא כן.

וזו הסיבה שלשמה רשמתי את הרשימה הנוכחית. לא סתם קראתי לרשימתי זו 'לא נגמר לי הסוס', וגם לא סתם כבר אמרתי ש 'יצירות יְשַנוֹת הם לא יצירות יְשֵנוֹת' (כשם אחד משירי). לא הן לא. יש להן חיים משלהן שלעיתים רוחשים ומבעבעים מתחת לפני השטח, כמו למשל השיח האינטרטקסטואלי שתיארתי כאן, כמו שגם זו יכולה להיות התעוררות מחודשת, שעד שהיא לא קמה לא ידעת על קיומה.

ואז.

 

לפני כחודש פנתה אלי אוצרת והסבירה בלשון קצרה שהיא עורכת תערוכה בגלריה בעיר יבנה בנושא 'סוס עץ'. לדבריה, היא קראה באתר שלי על הפרויקט בוואדי ניסנאס, ראתה צילומים של העבודה ומאד מבקשת שאסכים להציג את הפסל בתערוכה המיועדת.

 

חמש עשרה שנה אחרי, מישהו רוצה את הפסל הזה. מי האמין?

והפסל הזה שאליו היא מתכוונת, סוס העץ הכחול, כבר לא קיים במציאות, אבל הוא כן קיים בזיכרון הקולקטיבי בעיקר משום שהוא מתועד בזיכרון הווירטואלי.  כדימוי (צילום) הוא קיים. ושוב אני מוצאת את עצמי עומדת בפני דילמה דומה.

תמיד הסוסים האלה. תמיד הם אלה שמביאים אותי להדק את המחשבה, לחדד אותה, ולחשוב מחוץ לקופסא. השבח לאלוהי הסוסים.

 

תנו לי אמן שמזמינים ומבקשים אותו להשתתף בתערוכה והוא יעמוד מנגד שווה נפש.

תנו לי אמן שגילו את עבודתו (הטובה) מלפני 15 שנה, נתנו לה חיים חדשים (דרך ההכרה בקיומה) והוא יסרב להציג.

אולי יש כזה. אני לא. עדיין לא.

אני, חיילת בצבא יצירותיי, אחת היא לי, אני כאן בשביל שהן תהיינה שם או כאן ובכל מקום. כי אם לא כן, אין שום הצדקה לקיומן.

 

אבל, היצירה 'סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית' פיזית כבר לא קיימת. ראשי הסוסים כבר אדומים. הם מקובעים על הקיר בחצר הסטודיו שלי, והנה אני רוצה להחיות אותם מחדש. אבל, מצטרפת לדברי קהלת, שאמר 'מה שהיה הוא שיהיה'. מי שהצליח להביא אל וואדי ניסנאס את אלכסנדר זייד הוא זה שיצליח להביא את 'סוס עץ ושורשי הצורה האמנותית' עם הוואדי עצמו, הישר אל התערוכה ביבנה.

"אין מצב", אני אומרת לעצמי, "שהיצירה הזאת לא תזכה לחיים חדשים. אולי קצת אחרים, אולי הגברת תתגלה בשינוי אדרת, אבל, תתגלה".

 

כמו שאמרתי התפקיד שלי הוא לתת לאמנות שלי את המרחבים אליה היא שואפת.

חזרתי אל ראשי הסוסים הכחולים, כלומר, חזרתי אל הצילומים שצילמתי באותו זמן. זה כבר לא פסל, זה דימוי של פסל. זה צילום של הפסל שעתה הופך להיות האובייקט, או החומר שממנו ארכיב את יצירתי הבאה.

ואני מודיעה לאוצרת.

"את הפסל לא תוכלי לקבל. תוכלי לקבל יצירה חדשה שמבוססת על הפסל הזה".

האוצרת הסכימה לרעיון וחיכתה לתוצאה. היצירה החדשה מבוססת על הפסל, יצירה דו מימדית שמורכבת מ- 10 חלקים, בהם סוס העץ מתכתב עם הצורה האמנותית בדרך נוספת. עבודה זו מוצגת עכשיו ובמהלך החודשיים הקרובים בגלריה ביבנה.

עכשיו זה כבר לא הפסל. זו יצירה בדו מימד שמבוססת על הפסל -

וכך היא נראית ( לחץ על התמונה כדי להגדיל ולראותה בשלמות)

 

 

 

כך, סוס העץ שלי שהיה בגופו הפיזי בוואדי ניסנאס בחיפה, נמצא עכשיו יחד עם הוואדי, כדימוי בעבודה מורכבת דו ממדית, הרחק בדרום. ואני חושבת, איך הסוס עשה את הדרך מגבעות שיך אבריך, לוואדי ניסנאס בחיפה ומשם דרומה ליבנה העיר, איך מפסל תלת ממדי הוא הפך להיות יצירה דו ממדית , איך יצירת אמנות יכולה לעבור דרך, לנבוע מתוך עצמה ולהמשיך לחיות ולהחיות.

 

ובעוד זאת אני חושבת, מגיע טלפון נוסף והזמנה להשתתף בתערוכה שהנושא המאגד שלה 'קסם השחמט'.

לא, זה לא, אני אומרת לחברתי האוצרת. אני לא עובדת בשביל תערוכות קבוצתיות. כידוע לך אני נוהגת להשתתף בתערוכות קבוצתיות רק אם יש לי עבודה שעוסקת בנושא התערוכה. ליצור עכשיו במיוחד עבור תערוכה קבוצתית בעוד אני עסוקה עד מעבר לראש בפרויקטים שלי, זה לא. ומה לי ולשח- מט?

 

חברתי האוצרת הקשיבה, שמעה, ולאחר מספר ימים התייצבה בסטודיו שלי, ובחן רב, ניסתה מזלה בשנית. אך היא לא ידעה שמרגע שהיא זרעה את הרעיון במוחי, הוא כבר נשתל שם ולא הרפה. הסוסים. הראשים האדומים הבהיקו והבזיקו כאילו אומרים לי, הרי אנחנו 'כלים בשח – מט'. אהה. יש לי עבודה לתערוכה.

 

כבר אמרתי שאני חיילת בשירות היצירות שלי, אך לא אמרתי שאני גם עבד נרצע של רעיונותיי. מזמן שאלה בוקעים ומבעבעים בי אינני יכולה להימלט. כאסירה בכבלי רעיונותיי, אני אצה להגשימם. שכן אם לא היו, אז אין בהם צורך אבל משהגיחו ממבוע היצירה שלי אין מנוס. הסוסים האלה, לא מוכנים כנראה שאפסח עליהם. מרגע שהגיחו למרחב היצירה שלי, הם שם, והם כמו שנראה ירימו ראש בזמן הנכון להם.

 

לחברתי האוצרת הודעתי שאני משתתפת בתערוכה, ופסלי סוס העץ האדומים הפכו להיות מקור ההשראה והחומר ליצירה. לא, את הפסל לא פירקתי. מקומו כבר נקבע כשומרי הראש שלי. אבל הדימויים שיש לי מתוך הצילומים שהפקתי הם החומרים שמהם תצמח היצירה החדשה.

כך בניתי מרחב דו ממדי מחולק לארבעה חלקים, כל חלק מרמז על לוח השח – מט וצבעו שחור (כצבע ריבועי לוח השחמט). על כל יחידה כזאת הצבתי את דימויי הסוסים (בבחינת הפרש, ככלי המשחק בשח מט) בכיוונים שונים - מביטים זה אל זה ומשתקפים זה אל זה. משחק מלכים חדש. משטח השח מט שלי יצר סדר חדש. שהרי משחק כמו משחק.

לעבודה זו קראתי 'סוס עץ: שח – מ(ע)ט', ואם נחשוב על ההיסטוריה שעבר סוס העץ שלי, נוכל ללמוד שאכן הוא שח רק במעט, והוא עדין כאן לצורך העניין הפעם כסוס במשחק השח מט.

 

בימים אלה ממש בעוד הסוסים "האמיתיים", התלת ממדיים מוצבים על הקיר החזיתי בסטודיו שלי, הנגזרות שלהם כלומר, יצירות האמנות שנוצרו בהשראתם, מככבות אחת בדמות סוס העץ הכחול בגלריה ביבנה, האחרת בדמות ראש סוס העץ האדום בגלריה שנקראת 'הציפור הכחולה' בפתח תקווה. אז אם נשאל 'סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית?' נוכל לענות בפשטות ש"סוס עץ שח רק מעט" – לפחות במקרה הנדון.

ואני אמרתי שעוד לא נגמר לי הסוס. אכן לא נגמר. סיפור הסוס מתרחב.

ואני מוזמנת להציג בתערוכה נוספת, הפעם תערוכה וירטואלית שהנושא שלה הוא 'משחקי ילדות'.

הסוסים האדומים שנראים בפתחת הסטודיו שלי כמו קרקס או לונה פארק, מהנהנים לי ואלי ( או שלפחות כך נדמה לי) ואני יודעת שסדרת הצילומים שיצרתי על הסוסים האדומים, הופכת להיות סדרה של תצוגות שונות שמזכירות את 'סוס העץ' - ואני סוגרת מעגל. כי סוס העץ שלי הראשון שקראתי לו בהשראת גומברים 'ושורשי הצורה האמנותית' - מסתמך על סוס העץ הילדי, על משחק הילדים ומהדהד גם ל 'פרש הכחול' שמדבר על אמנות ילדית.

ומה אמנים עושים בעצם? הם לא ילדים? הם לא משחקים כל הזמן?

כך יצרתי מהפסל הכחול שהפך לפסל אדום, סדרת צילומים שאותם עבדתי לסדרה שהפכה להיות 'סוס עץ- משחק ילדים' - סדרת הדפסים שמוצגת באתר וירטואלי

 

 

 

ובסוף הכל בעצם מטאפורה. מטאפורה לחיים, ליצירה ולעולם.

אז החלטתי לסכם את כל סיפור הסוס, הסיפור שקראתי לי 'לא נגמר לי הסוס' בסרטון - סוג של לונה פארק שמספר בדרכו התנועתית והחזותית את סיפורו של סוס או לחילופין סיפור של יוצרת ויצירה.

להלן הסרטון 'לא נגמר לי הסוס'